אני זוכר את אחד מחגי השבועות הראשונים שעשיתי כמבקש ה' ותורתו. גרנו כבר בבני ברק, את המקווה של ליל החמישים ואת תיקון הלילה עשיתי בשול של ברסלב. באמצע הלילה הגעתי בסדר התיקון אל החלק המצוטט מהזוהר, רבי שמעון שם את ראשו בין ברכיו בוכה ושר לאהובתו:
"אורייתא אורייתא, נהירו דכל עלמין, כמה ימין ונחלין ומקורין ומבועין מתפשטין מנך כל סיטרא, מינך כולא, עלך קיימי עילאין ותתאין, נהירו עילאה ודאי מנך נפקי…".
הצטרפתי לדמעותיו של רבי שימעון ולמילותיו הבוערות. ליבי נפתח באהבה לתורה ולבוראי.
הנחתי ראשי בחיקו של בוראי והרגשתי אהוב, אוהב ובטוח.
חלפו שנים, הפכתי לדוס. ירא שמיים. חליפה. זקן. חמישה ילדים. דירה בירושלים.
ברוך השם, זה חסד עצום. בחלומות הכי רחוקים לא הייתי יכול לדמיין את חיי מלאים ורחבים כל כך.
ובכל זאת, אני מרגיש צורך לשוב בתשובה על תשובה. משהו יקר מאד נזנח בדרך.
עומק ההכרה בטוב ה'. השמחה. האמונה הפשוטה. ובעיקר ההבנה שחזרה בתשובה אין כוונתה התחלה חדשה ומחיקת העבר. לא הנפשי ולא הגשמי. חזרה בתשובה היא תהליך איטי ועדין של השבת חלקי הנפש הכמוסים ביותר שלי, חלקים אישיים ומבולבלים הנגועים בנגעים שונים. השבתם, הארתם, הרמתם ותיקונם. להשיב אותי אל ה'. להפוך את הפחד והדאגה לאמונה ואופטימיות. לראות את הטוב. לסלק את הייאוש ולהתמלא ברצון מלא ועשיר.
ללמד את הילדים שלי שה' הוא מציאות הרחמים, טובו אין סופי ואהבתו אלינו לא תלויה בדבר. ושהם יאמינו לי. זה חלק התורה שלי. זו עבודה מופלאה שמוטלת עליי. רק עליי.
אין אחר שיכול לעשות את זה. להפגיש את אביתר ההוא, הילד מעומר, הנער מהתיכון החקלאי, החייל הג'ובניק מפיקוד דרום, התל אביבי המלנכולי המוכשר והאגואיסט, להפגיש את כל חלקיי עם בוראי.
המפגש של כל אחד מאיתנו עם התורה הוא מפגש יחידי והפירות שהמפגש הזה מניב לא דומים לשל אחר, לא בטעם ולא במראה. לנהוג כבוד במי שהיינו, במי שאנחנו, כנראה שרק אז נוכל לנהוג כבוד זה בתורתו של זה. לקבל את הגיוון והשוני בביטחון ובענווה.
לשוב אל אותה הארה מופלאה בליל שבועות, אל עומק טובו של ה'. אל עומק שמחת התורה. אל עומק גדולתם של ישראל. אל עומק גדולתי ויופיי היחידי והמיוחד.
אורייתא אורייתא, למדי אותי לשמוח, למדי אותי להאמין, לאהוב ולבטוח.
