נחמן הברסלבר עוצר מישהו ברחוב:
"אחי, מה השעה?"
– לא יודע, אין לי שעון.
"לא נורא, העיקר דיברנו מזה"… (חח).
חג הפה-סח הגיע בזמן עבורי, כי יש בו בחינת "העיקר דיברנו מזה". בליל הסדר צריך יהודי לדבר, לשאול, לענות, לספר, לשיר ולהתפלל. ואני, מאז המלחמה התרופף לי מקצת משהו בחשק והחיות בתפילה. במקום לצעוק אל ה', אני מוצא עצמי מדמיין איך אני נכנס לעזה עם טנק (והגיטרה) ומכסח את האויבים… (אגב, אותו ברסלבר אמר לי: "להם יש אר פי ג'י, לנו יש אר פי בי – רפ"ב. התורה 'אזמרה', מליקוטי מוהר"ן…).
באמת, כשאומרים בסוף התפילה "שיר המעלות ממעמקים", אני – איך לומר – מתקדם לכיוון היציאה. אולי זה טבעי, קצת כמו שה' אמר למשה בקריעת ים סוף: "מה תצעק אלי! דבר אל בני ישראל ויסעו". "לא עת עתה להאריך בתפילה", אומר רש"י. קפוץ למים, זה הזמן למעשים!
אפרת, לעומת זאת, כל הזמן מתפללת. מוסיפה פרקי תהלים, מוסיפה דמעות. היא אומרת לי: שמי הוא ראשי תיבות – אין פתרון רק תפילה…
היה פעם אנגלי, אוסקר שמו, שישב כל יום בקביעות בבית הקפה שבראש מגדל האייפל.
"למה דווקא פה?" שאלו אותו.
"זה המקום היחיד בפאריס", ענה, "שלא רואים בו את הבניין המכוער הזה…" (חח).
כשאתה נמצא ממש על המקום – כמה שהוא יהיה בולט, אתה עצמך לא תראה אותו. אולי זה משל על כך שאיננו רואים את כוח התפילה, כי אנחנו עצמנו יושבים עליו. אנחנו עצמנו תוצאה של תפילה ועוד תפילה.
ועכשיו סיפור על דַגִי הדייג המתחיל שעמד ליד זאַכִּי, הדייג הזקן והוותיק. כל כמה שתפש הזקן דגים והוסיף אותם לערמה שלצידו, הצעיר העלה חרס בחכתו.
"תראה לי מה אתה עושה", ניסה זאכי לעזור.
לקח דגי את קצה החכה עם הפיתיון והשליך במרץ לגלים. עד שלא הספיק להתיישר, חייך הזקן ואמר: "כבר יודע אני שדג לא תתפוס. אתה זורק בעוצמה את החכה, וכך בכל פעם המפגש עם המים מעיף ומסיר את הפיתיון מהחכה. הכנס ברכּוּת את הפיתיון למים, וזכור תמיד: ההתחלה צריכה להיות בתנועה עדינה".
עשה כך דגי, לא עבר זמן והרגיש שמשהו מושך אותו בצד השני של החבל.
נחזור לפסוק. פירושים חסידיים מתקשים עם הפשט של "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". מה, לא להתפלל?!
נתיבות שלום מציע פיסוק אחר: מה תצעק? אלי – דַבֵּר. באמונה, ברכות.
עכשיו באביב זה הזמן להתחדשות בתפילה. העבדות הרי החלה בפרך, פה-רך, צללנו לתוך גלות הדעת. וגם היציאה צריכה להיות שוב בפה רך, בתפילה שקטה, כמו בד רך ונעים.
כשניסים הקבלן שלנו שאל את אפרת אם היא רוצה כיור ואסלה בחדר הכביסה ששיפצנו השנה – "זה תמיד שימושי במשפחה גדולה", המליץ – לחשה לי אפרת שזה לא מתאים.
"כשאני מקפלת כביסה, אני מתפללת". מקפלת בתפילה.
