למי שנולד בירושלים וגדל בה, כל יום הוא בעצם יום ירושלים. הוא אמנם לא מסתובב עם דגל בכל חלקי העיר אבל הוא חלק מהעיר. להיות ירושלמי זה להיות אבן מאבני ירושלים. העיר עיצבה אותי, יש לי מזג שדומה לה. הצורך בקדושה טבוע בי, וגם הדין הוא חלק ממני. אבן זה לא משהו רך אלא עמיד כדי להחזיק קשר של אלפי שנים.
בכל פעם שאני יוצא מירושלים אני מבין שאני שייך אליה. אני יוצא החוצה כדי לספר עליה ולהגיד שאני ירושלמי. זו ההגדרה הכי חזקה שלי אחרי היותי יהודי. לגדול בירושלים בתור ילד זה להתאמץ עם האופנים בעליות שלא נגמרות וליהנות רק כמה שניות מהירידות. רק כשאתה גדל אתה מבין שהעיר עיצבה אותך כמו אבן, לאט לאט עם קושי רב ומעט הפוגות אבל עם יכולת להגיע גבוה גבוה, עד לבית המקדש, לשער השמים.
לזהב של ירושלים יש אלף גוונים, כל אחד יכול למצוא בה את נקודת הקדושה שלו. בכלל לא משנה איך אתה מגדיר את עצמך, העיר הזו אומרת לך מיד במפגש הראשון: כאן מדברים על לב, על רוחניות וקדושה, תבחר את הרמה שלך, את הזהב שמתאים לך. והעיר לא נותנת לך לעמוד במקום, תמיד יש תנועה רוחנית ופנימית. משהו מהאבנים מדבר אל הלב. המקום בו צעדו דוד ושלמה, בית המקדש והכותל מעבירים לך את המסר שיש כאן משהו גדול יותר אפילו מהאגו שלך. רק המילה 'ירושלים' גורמת לכל יהודי להרגיש.
זה הסיפור שלנו עם ירושלים, זה הטיעון המרכזי שלנו: ירושלים היא חלק מהלב שלנו. כמו שיש לאדם חלק אלו־ה ממעל שמחיה אותו, לכל יהודי יש חלק מירושלים של מעלה ושל מטה בו זמנית. כשאני נקלע לוויכוח על ירושלים עם פלסטינים, זהו הקלף המנצח: כמה פעמים אתם מתפללים על העיר הזו? ממתי? התשובה היא שהם לא מתפללים לירושלים ואף מפנים אליה את הגב מאז ומעולם, מכיוון שבזמן הופעת האיסלאם אנחנו היינו כבר שש מאות שנה בתפילות על חורבן בית שני, מול כזה טיעון אי אפשר להתווכח.
זהו קשר שאם לא נשמור אותו מהלב, נחסיר אבן אחת מאבני העיר. ירושלים שבלב שלנו מחיה את ירושלים המשגשגת מול עינינו. התפילות במשך אלפי שנות גלות הן אלו שהביאו לבנייתה מחדש. תחשבו: 2000 שנה כפול 354 יום כפול שלוש תפילות ביום, כפול מיליוני יהודים… וזה לא כולל את הדמעות של תשעה באב. תחשבו כמה פעמים נאמרה התפילה והבקשה "ברוך… בונה ירושלים". השם יתברך בונה את ירושלים מהתפילות שלנו.
אנחנו תמיד רחוקים, ותמיד קרובים. רבי נחמן סיפר פעם איך בקצה ההר פכפך מעיין והרחק ממנו בעמק עמד לו לב. הלב התגעגע למעיין בכיסופים אין סופיים, מביט בו מרחוק. והמעיין גם הוא התגעגע. בכל פעם שהלב ניסה להתקרב למעיין ולטפס על ההר, קשר העין ניתק בגלל השיפוע, והלב היה בסכנת כלות הנפש מחמת הגעגועים, כך שנאלץ לחזור לאחוריו, ליצור שוב קשר עין ולצעוק מרוב געגועים. כך היא ירושלים שלנו, היא תמיד שם ותמיד צעקנו מרוב געגועים אליה. אבל אם לא נהיה בקשר עין לפחות בכיוון התפילה אין לנו קיום.
סיפר לי פעם זקן פלסטיני על אותם ימים בשנת 67' במהלך מלחמת ששת הימים, כשלהם היה ברור עוד לפנינו שהירדנים לא יגנו על ירושלים בכל מחיר; אחרי הכל, היא לא ממש שלהם. במהלך הבריחה מזרחה, ממש לפני יריחו, הם ראו קבוצת קצינים ישראלים שמנסה להגיע אליהם מכיוון ירושלים. הם היו בטוחים שעומדים להרוג אותם כחלק מביסוס הניצחון האדיר. "אחד הקצינים ניגש אלינו ואמר: קיבלנו הוראה מגבוה להחזיר אתכם לירושלים, לעיר העתיקה, להר הבית". הערבים לא האמינו שזה מה שהם שומעים. לא רק שלא הורגים אותם אלא רוצים להחזיר להם את הדבר שאמור להיות היקר ביותר עבור הצד השני. "לא ייתכן" קבע השיח' של הקבוצה, "זו מזימה". רוב הקבוצה פנתה מזרחה לירדן, חלק קטן הלך לבדוק האם זה נכון, ואותו זקן היה ביניהם. הוא אמר לי שאם כבר למות אז לפחות לנסות ולראות אם זה אמיתי. "כשהגענו לירושלים, היהודים נתנו לנו בחזרה את המפתחות של הר הבית! מי היה מאמין?! אז הבנתי שאתם לא באמת בעלי הבית".
לפעמים הקדוש ברוך הוא נותן לאדם כל כך הרבה מתנות שהם ממש מעבר לדמיון שלו והוא נתקל באי־אמון. אנחנו לא בטוחים שהשם ממש אוהב אותנו ואנחנו מנסים לעשות צעדים קטנים אל מול המתנות הגדולות, בשלל טיעונים… אנחנו מתכווצים ומנסים להתאים את השפע האדיר לכלים המצומצמים שלנו, ובכך אנחנו מפסידים אותו בידיים. כך קרה עם הר הבית. קיבלנו את הכל והחזרנו את המפתחות ומאז הערבים הבינו את המסר.
ביום ירושלים לפחות נזכור מה מקומה של ירושלים בלב שלנו ואז אולי נפתח את הדלתות שסגרנו. הלב והקשר יחזירו בסופו של דבר את המפתחות לבעלים האמיתיים.