כל חג מאז שמחת תורה נספר כחג הראשון מאז אותו שינוי עצום שעברנו. הטבח הנורא התרחש בשמחת תורה, והנה אנחנו מגיעים למתן תורה, כואבים יותר, מעריכים יותר את כוחנו, זקוקים יותר לתורה ולתפילה, ומכירים בכוחנו הצבאי המוגבל אל מול אינסופיות הבורא שהעניק לנו מתנה שמעצבת את חיינו בכל דקה ודקה בין אם נכיר בזה או אם נדחיק.
השנה נקבל את התורה בשמחה לצד אותו כאב שמלווה אותנו. אבל דווקא בתוך הכאב הזה יש מה לשמוח: התקרבנו השנה עוד קצת אל האמת, אל זהותנו, אל עצמנו.
השנה אנחנו כבר עמוק בתוך מלחמה אחרי הטבח הנורא בשמחת תורה. בזמן שהתפללנו את תפילת החג ורקדנו עם התורה, למי שהספיק, באותן דקות נפלנו לנקודת השפל העמוקה ביותר בשנים האחרונות. כל אשליית הצבא החזק והשומר על הגדר, נעלמה. פקדה אותנו שינה עמוקה וקטלנית שביסודה שכחה. השינה היא לא בגלל שלא ראינו בתצפית מה המחבלים תכננו, או שלא הקשבנו למערכת הטלפונים בעזה. השינה העמוקה שלנו – של הנהגת הצבא והמדינה – הייתה ששכחנו שהכל מתחיל ונגמר בתורה.
בשמחת תורה טבחו בנו, וכעת במתן תורה אנחנו מתעוררים למציאות החדשה שעוברת בלב של כולנו שבוכה על גיבוריו שנהרגים מדי יום מאז אותו יום. עלינו לזכור מה היה, בעיקר כדי להבין לאן הולכים. התורה היא דרך ההתבוננות שלנו על העולם, ועיקר הכשל המודיעיני היה בפיענוח כוונות האויב ולא בפיענוח היכולות שלו. הכישלון הגדול היה בנטישת הזהות של התורה לטובת אשליה שלא יילחמו בנו כל עוד אנחנו ״חזקים״.
אפשר לדבר רבות על הקונספציה, אך שורש הקונספציה זו הזהות. האם אנחנו רואים את תורתנו כזהותנו? האם אנחנו מתבוננים על המציאות דרך התורה שקיבלנו בהר סיני, או שהתורה זו סיבה למחלוקת ומריבה? עיקר השיעור המדמם והכואב שקיבלנו בשמחת תורה הוא שכרגע אנחנו צריכים לקבל את התורה מחדש, בתוך כאב עצום – אבל עם שמחה של התרת ספקות למי שהיו לו, ושמחה שאנחנו בתהליך של התעוררות. נכון שזה לא ניכר כשרואים את השיח באולפני הטלוויזיה, אבל בכל מקום שנלך בארץ הזו נפגוש את העם הנפלא שלנו מתעורר.
עיקר ההתעוררות היה בהתגייסות להציל את מי שאפשר מהטבח הנורא. הקפיצה הזו ביום שמחת תורה הייתה של מי שלא ישן ולאחר מכן למי שמתעורר לאט לאט. מסירות הנפש של חיילינו, שרובם באים מההתיישבות, מהמגזר שלוחם ומחזיק גם בתורה, הוכיחה דבר אחד: חייל יהודי פשוט יכול לקלוט את כל תמונת הקרב ומיד לצאת להילחם, בזמן שקצינים עטורי דרגות גבוהות לא מבינים בכלל שיש כאן מלחמה. מה שחייל פשוט מבין, כשהאמונה היהודית בליבו ואולי גם כיפה לראשו, לא מבין רמטכ"ל וראש אמ"ן שחזר לישון שלוש שעות לפני פרוץ המתקפה של חמאס. מה שמבין יהודי ישראלי פשוט, מסורתי או דתי, לא מבין שר הביטחון או ראש הממשלה.
זה לא נגמר וממשיך גם בימים אלו בקרב איתנים. גם בימים אלו ההתעוררות קיימת, אך גם העמקת השינה. השנה האחרונה הוכיחה לנו שיש לנו כבר מנצחת מובהקת – התורה והיהדות. די לראות את רוח הקרב היהודית אצל חיילינו, את הציציות והתהילים שמחולקים לפני קרב, את הסרטונים של הדלקת חנוכייה וביעור חמץ מתוך עזה – זו תמונת התורה בתוך המציאות, זה הניצחון שלנו. בזמן שבחדשות מחכים לתצורת המלחמה ומבכים את הפסדינו בשדה הקרב, אני מזכיר לעצמי שהיהדות והתורה ניצחו כאן. רק שלא כבעבר, ניצחון צריך לשמר. צריך לזכור מהי מתנה הנפלאה שנקבל במתן תורה, ועד כמה זה יהיה כואב אם נחשוב שאפשר לחיות כאן עם החמאס ה"מורתע״.
גם ביישובים הערביים סביבנו היו רוצים לשחזר את הטבח הזה. מבחינתם זה ניצחון במלחמה מול היהדות. אולי זה ניצחון היה רגעי של החרב שלהם בזמן שישנו, אבל כשאנחנו ערים לתורתנו ולזהותנו אנו מבינים על מה נלחמים כאן. את זה אני אזכיר לעצמי בליל שבועות, בתקווה שנתעורר אט אט כעם אל המציאות שאותה יש לראות דרך התורה. זו המתנה שלנו, ובשל כך גם מפגינים נגדנו. העולם מתקדם לעבר האמת – הם כבר אומרים בגלוי: אנחנו שונאים אתכם, בין אם זה באירופה או באוניברסיטאות בארצות הברית. אנחנו נאמר מנגד: זה הזמן לאהוב את התורה ולהודות על כך שאנחנו, למרות הכאב העצום, מתקרבים יותר משנה שעברה לעבר האמת.
