אחד נכנס לחנות נעליים: "אפשר לקבל קופסה?"
המוכר מעקם את מצחו, חוכך בדעתו ומחכך בראשו לכאן ולכאן ובסוף אומר: "בסדר, עשרה שקלים".
בינתיים איש אחר עומד ליד הקופה עם זוג נעליים שבחר. האיש משלם והמוכר אורז אותן בקופסה ומוסר לו.
שואל הראשון: "למה הוא קיבל קופסה בחינם?"
עונים לו: "הוא קנה נעליים. אתה לא!"
ומה הנמשל? לפני שנים, במכון מאיר, שמעתי רעיון חזק: כידוע, כל מיני בלשנים וחוקרי דקדוק היו מתייעצים עם הרב קוק זצ"ל על השפה העברית וחוקיה, ופעם אחת העזו להקשות: כיצד ייתכן שהוא מומחה גדול מהם גם בתחום ההתמחות שלהם, בעוד אצלו זהו רק תחום משני! שהרי יד לו בכל ים התורה כולה, נגלה ונסתר, ש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים כאחד. אמר להם: "מי שמבקש לקנות את העיקר, נותנים לו את הטפל. אך מי שרוצה רק את התוספות, צריך לשלם עבורן".
זה קיים בהרבה בתחומים. המורה הראשון שלי למוסיקה תמיד דרבן אותי ללמוד ליצור מוסיקה. "זה העיקר" היה אומר. בדורנו יש התעסקות גדולה מדי בפרטי פרטים של משהו קטן. אחד מתמחה בחליל פיקולו ואחד במוסיקה עממית של קוריאה… לפני דורות כל מוסיקאי היה צריך לדעת להיות מלחין וממילא ידע לעבד, לשיר ולנגן ברב הכלים.
נחזור לעולם הקדושה. השנה, באומרי את מזמור "לדוד ה' אורי" הבנתי את המילים "אחת שאלתי": ריבונו של עולם, אנחנו רוצים את העיקר!
שמעתי על אישה צדיקה שהייתה בירושלים, שכל בניה תלמידי חכמים מופלגים. לפני פטירתה, שאלו אותה כיצד זכתה לכך. והיא אמרה: "רציתי שהם יהיו תלמידי חכמים".
אמרו לה: "הרבה רצו ולא עלתה בידם".
אמרה: "הרבה רצו. אבל אני רציתי רק את זה!"
אחת שאלתי.
הולכים על העיקר. אמונה. קרבת ה'. התורה.
הצ'יפס, הסלט והשתייה כבר כלולים בעסקה.
כיוון שאנחנו באלול אספר על חורשה קטנה באמצע שכונה יוקרתית בירושלים. עברתי לידה במקרה ונכנסתי להתבודד קצת. גיליתי מקום קסום. שקט, רוגע וציפורים, ואין בה אדם. בכניסה אליה ראיתי שלט המפרסם וילות יוקרתיות עם נוף לחורשה, וחשבתי לעצמי: השדה הוא חינם, אבל בית עם נוף לשדה עולה מיליונים. אנשים יושבים להם בסלון ממוזג ורואים את השדה. העיקר זה לראות את המלך,
והמלך בשדה.