בס"ד

קרוב אליך ברשת

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

להיות זמר יהודי זו שליחות. אבל לפעמים אני צריך לברוח לאיזו שבת שקטה אינקוֹגנִיטוֹ.  

"לאן ניסע?" שואלת אפרת.

"למקום בלי דתיים!" אני עונה.

"ומה עם מניין?"… נסענו ליישוב דתי.      

אני נכנס לבית הכנסת בשקט. מקווה שלא ירגישו. נעמד בצד, מכסה את הפנים בסידור. אבל זה לא עוזר. מתחילים להפנות מבטים. מישהו קם והולך לכיווני. הגבאי… לרגע נדמה שהוא לכיוון אחר, אני נושם לרווחה. הוא מבצע פנייה חדה (תרגיל של גבאים) ונעמד מולי: "שמעתי הבוקר שאתה מגיע לקהילה, הודענו כבר בוואטסאפ היישובי. תכבד אותנו באיזו תפילה יפה, נכון? מעולה!".  

הוא ממשיך: "אפשר להודיע שנעשה גם עונג שבת אתך אחרי הסעודה… משהו קטן?". אדם אחר היה מבקש מבעל הצימר פיצוי על הדלפת הפרטיות אבל לוחש בי קול פנימי: "זו השליחות שלך אהרן! כמו ר' שלמה, לעשות טובה ליהודי… ה' נותן לך מתנה – תשמור אותה לעצמך?!" וזהו. אני כבר על הבימה.

בדרך, הגבאי מתחיל לסגור איתי על תפילת הבוקר של מחר, בעדינות מתחשבת הוא שואל: "מה תעדיף, שחרית או מוסף?" קצת עובר את הגבול, אך שוב הקול הפנימי: שליחות. ר' שלמה. מתנה מה'. תשמור אותה לעצמך?! אבל הפעם החלטתי להיות ערמומי. אתחמק בבוקר למניין עדות המזרח של 'צעירי קזבלנקה' או משהו כזה. לא יזהו אותי וגם אגיע בכוונה באיחור. אם אתה נכנס אחרי שהחזן כבר על הבימה, אתה יכול לנוח!

אף שאיחרתי, טעיתי… לא משנה מתי תגיע לתפילה של עדות המזרח, תמצא אותם ב'פַּתַח אלִיַהו'. תאחר בחצי שעה: 'פתח אליהו'. תגיע בסוף – עדיין 'פתח אליהו'! (האשכנזים כבר ב'עלינו לשבח').

וכך התיישבתי בפינה, קורא 'פתח אליהו' ותולה תקוות שאשאר אנונימי. הגבאי מכפר טוֹדרֹס בן התשעים קם והולך לכיוון המטבח. אין. אין. אין סיכוי שהוא שומע אהרן רזאל.

הוא נעצר לידי. מדבר לאט, מקמץ במילים. "אתה זּ'ז'ז'מּר, לא? נו… אולי תז'ז'ז'כה אותנו…". בינינו, אין לו מושג איזה רזאל אני. יונתן, ריקה… ארקדי. אני מוכר לו מערוץ הידברות או משהו.

אני נחוש להתחמק, ושוב הקול שלוחש לי: שליחות. מתנה. תשמור אותה לעצמך? וכך במאמץ לא קטן אני משלב בתפילה מנגינות מהילדות ב'בית יצחק'. מגרד מהזיכרון מקאמים. שובר את השיניים והגרון, עד שבשלב מסויים קלטתי: הקהל לא איתי. מהם שזורקים לגבאי מבטי איום… ומהם מתנדפים למועדון האַרַק במטבח.

בסוף התפילה אני מוצא עצמי לבד, יורד מהבימה תשוש. ורק הגבאי הישיש מהרי האטלס ניגש אליי, שוב מקמץ במילים: "אתה זזזמר אתה!? למּה לא נתת שיר הקרמבו?".               

באמת, למה לשמור לעצמי?

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן