עת נכנסתי בפעם הראשונה לישיבת 'שלום רב' בצפת, עסקו בפרק 'חזקת הבתים'. היו אלה ימים קסומים, בהם למדתי עם יהושע הצייר המסתורי והתאהבתי בעולם הלימוד.
כבר בדף השני קרה דבר מפתיע. העפתי מבט לטור של רש"י ומצאתי בו כותרת זעירה: "עד כאן פירוש רש"י זצ"ל, מכאן ואילך פירוש רבנו שלמה בן מאיר", הלא הוא הרשב"ם, נכדו של רש"י. בצד הדף מובא נוסח ישן: "כאן מת רש"י ז"ל". מילים מרגשות… כאן מת רש"י. לא בביתו, לא על מיטתו, לא בבית הרפואה. כאן – על דף הגמרא. "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". זאת הגמרא, אדם כי ימות על הדף.
נזכרתי במורה לכינור מילדותי שסיפר לי על – להבדיל בין קודש לחול מרש"י הקדוש – הכנר הגדול, פגניני, שהיה מנגן בהתלהבות עד כלות… בזקנותו נדם לבו באמצע קונצרט, וכך צנח על הבמה והצלילים עוד מרחפים באולם.
גם המלחין באך סיים את חייו באמצע כתיבת יצירתו האחרונה. אותם תווים קטועים עדיין מודפסים בכל ההוצאות, וכתוב שם "כאן מת באך". וכך אני, שגדלתי על המוזיקה ואהבתי מלחינים גדולים שחיו חיי יצירה בהתמסרות, פגשתי ברש"י שלא הספיק לסיים את פירושו, לא עשה 'ערב השקה' חגיגי לספר החדש ולא פרש לגמלאות. כל חייו התמסר לעשיה שלו ששינתה את עולם התורה, והלא אי אפשר לדמיין את הקשר שלנו לתורה בלי העדשה המיוחדת של רש"י.
קראתי פעם ויכוח בין שני אנשי רוח. אחד אמר שבשביל להספיק משהו גדול בחיים, באמת, צריך לחיות שלוש מאות שנה. השני חלק עליו וטען: מי שעשה או יצר משהו גדול בחיים, הגיע לזה כבר בצעירותו. אלא שהצדיקים האמיתיים הם כמו מעיין, הם ממשיכים לנבוע, לגדול ולגדול כל ימיהם.
כששאלו את ר' שלמה'לה איפה הוא גר, הצביע לשמים. התפלאו: "בגן עדן?" "לא" ענה, "במטוס!" כל חייו טס ממקום למקום, מניגון לניגון, מיהודי בדרום אפריקה ליהודי במוסקבה… היכן נפטר? במטוס. באמצע ניגון.
פעם נסעתי לווינה, להופעה בקהילה היהודית. שם בווינה, 'בירת התרבות' הסנובית, מצאתי על הבניינים המפוארים לוחות אבן קטנים עם כיתובים בסגנון: "בבניין זה הלחין מוצארט את הסימפוניה שלו…", זוהי גאוותם. נכנסתי לבניין הקהילה וקיבל את פני נחמיה, מוותיקי העיר. "הכרת את קרליבך?" שאל. "דע לך שבבניין הזה הלחין ר' שלמה'לה את הנוסח המפורסם להבדלה". התחלנו לזמזם "המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים…"
נסיים בחידה: מי היה הראשון שלמד חומש עם רש"י?
אבא שלו! כשלקח את רש"י הקטן ל'אבות ובנים'…
כאן נולד רש"י.
