פעם ניגנתי בשבע ברכות של חבר'ה 'היפל'אך' כאלה. כטוב לבם החלו לברך את הזוג הטרי ברכות מאולתרות. קם אחד ואמר "אני מברך אתכם שתזכו להיות קבורים ביחד"… היתה שתיקה מביכה. אם הכלה התעשתה וחייכה, "אתה לא באמת התכוונת, יוני, נכון?…" ואז החבר'ה התחילו לזרוק גרסאות מתקנות: "לא הבנתם, הוא אמר שתהיו 'קרובים ביחד'…" השני אמר: "הוא התכוון שתהיו 'כבּוּרים ביחד', כמו שדה בּוּר שאינה מעובדת…" השלישי אמר: "שתהיו 'כרובים ביחד'… כמו הכרובים שהיו מחובקים זה עם זה בקודש הקודשים".

השבוע נקרא בהתרגשות על בניית המשכן ועל הכלים השונים. אבל זכרו, זה כבר השקט שאחרי הסערה, הפיוס אחרי המשבר הגדול – חטא העגל. באופן מסתורי, נקרא עליו רק עוד שתי פרשות, אבל באמת הוא כבר מאחורינו… כבר רבנו והתפייסנו.

המדרש אומר שעם ישראל היה כמו "כלה המזנה בתוך חופתה". היתה חתונה גדולה, ענני הכבוד… והנה אהרן עושה עגל לעם ומשתחווים לו. אוי, געוואלד! משה רבנו ניגש ומתפלל, מפייס ומתחנן, וזה עובד. הקב"ה, שכבר רצה להשמידנו, ממנה את אהרן, מי שניצח על יצירת העגל, להיות הכהן הגדול! ומפליא לא פחות, שפתאום בונים ארון מזהב, מנורה מזהב, מזבח מזהב ואפילו – כרובים מזהב!

יש כאן סוד עבור הקשר הזוגי, שאפשר להפוך אותו לקשר נצחי: ידע כל זוג וכל יהודי – ויכוח או משבר הוא ניסיון. אפשר לנוס אחד מהשני ח"ו ואפשר להתנוסס! צריך לנשוך את השפתיים, לוותר על האגו, 'להכיל' או 'להבין' – איך שנקרא לזה – אבל בסוף בונים משכן מתוך הריב עצמו. הוא הוא הדבק של אבני הבניין.

אחי, הרב יהודה, גילה לי מדרש מרגש במסכת כתובות (דף סב). בחור התארס, וסוכם שילמד לפני החתונה 12 שנים. אבל פעם אחת עברה הכלה על פניו ולבו הלך שבי אחריה, והוא ביקש להתחתן מיד. ראה אביו שהוא נבוך מהבקשה, ואמר לו "בני, דעת קונך יש בך". בשירת הים נאמר: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך" – כלומר, כשנגיע לנחלתנו אז נעמיד מכון לשבתו. והנה הוא ציווה לבנות משכן כבר במדבר! חשבתם על זה? אנחנו עדיין לפני חטא המרגלים, ואנחנו אמורים להיכנס תוך כמה ימים לארץ! מה כל כך דחוף לבנות את המשכן עכשיו?? אלא שאחרי התגלות י"ג מידות הרחמים, בעקבות המשבר והתיקון, הקב"ה פשוט לא היה יכול לחכות… געוואלד. "עשו לי משכן, ארון, מנורה וכרובים" ושנהיה כבר מחובקים זה בזה!

אסיים ב… עוד מדרש (בבא קמא צז). מסופר על מטבע שהיה העולם העתיק: בצד אחד היו חרוטים עליו זקן וזקנה, ובצד השני – בחור ובחורה. מפרש המהרש"א: בשני הצדדים חרוטות דמויותיהם של אברהם ושרה – כאן בזקנותם וכאן בצעירותם. ולמה? אומר אחי, יונתן: זה החידוש שהביאו אברהם ושרה, ובעצם העם היהודי, לעולם – זוגיות נצחית. להישאר צעירים יחד.

נחזור לברכה של יוני: גם אברהם ושרה רצו כל כך להיות קבורים יחד… שנזכה גם אנחנו להיות חבוקים ודבוקים בה', 'כרובים יחד'.

                .