ישיבת סלבודקה הליטאית מפורסמת הייתה בעבודת המידות. היא לימדה כי יהודי צריך להגיע ל'ביטול', לשבירת ה'אני'. מדי פעם היו נשמעות בבית המדרש צעקות, תוך כדי הלימוד, מעומק הלב: "אני אפס, אני כלום". וכך יום אחד מגיע תלמיד חדש, מתיישב ומנסה להשתלב באווירה סביבו: "אני אפס! אני אפס!", צעק בקולי קולות. לחש תלמיד ותיק למי שלצדו: "תראה אותו, רק הגיע וכבר חושב שהוא אפס…" (חח)
מי שנמצא בסדר בוקר במדרשת זיו, שומע אותי צועק באמצע הלימוד: "אבא אני אבוּווווווווד!". שואלים אותי האברכים הרציניים: מה אתה כל כך אבוד?? ואני עונה להם בלבי (על פי ישיבת סלבודקה): אתם חושבים שלהיות אבוד זה דבר פשוט?! 'רק נכנסת וכבר אתה אבוווד?', כלל לא! צריך לעבוד קשה בשביל לדעת שבלי הקשר עם בורא עולם אתה כלום.
מכיוון אחר מצאתי רעיון ב'נתיבות שלום' החסידי: אם כותבים הרבה אפסים אין להם ערך, אבל כאשר מוסיפים את המספר אחד (הבורא) – זה נהפך לסכום גדול. כך אם בתחילת פעולות פשוטות אתה עושה זאת לשמו יתברך, רוממת את כל המעשים שעשית.
שמעו סיפור: לא מזמן נכנס למדרשה יהודי שגר באזור, התחלנו לדבר. סיפרתי לו שלמדתי בבית הספר היסודי 'דוגמא'. התברר שהוא בנו של המורה המיתולוגי לחשבון, דוידוביץ'. סיפרתי לו חוויית ילדות: יום אחד נכנס אביו לכיתה, כולו דרמה, מתהלך רצוא ושוב בקדמת הכיתה. אינו מדבר. זרק שאלה לאויר: "מי מהתלמידים יאמר לי מה היא ההמצאה החשובה ביותר בהתפתחות המתמטיקה?". הס הושלך בחדר. מי מעז לענות? החלו התלמידים זורקים רעיונות בהססנות. לוח הכפל? הוא איננו מגיב. הגיאומטריה? המחוגה? הטלסקופ? מחברת המשבצות (חח). אינני יודע מניין בא הרעיון למוחי, אך מסוף הכיתה צעקתי: "האפס!". לשמע דבריי קפץ על מקומו, הסתובב אל הכיתה והנהן בראשו. "האפס, רבותיי, האפס – זוהי ההמצאה הגדולה ביותר במתמטיקה".
משם המשיך והסביר את הרעיון החדשני – לתת ל'כלוּם' סִפרה משלו, וכך נסללה הדרך לשיטה העשרונית ומשם והלאה למהפכה במדע כולו. קיוויתי שישאל מי הגאון בכיתה שענה את התשובה, אך לשווא. גם לא זכיתי בפרס על הניחוש הנכון. הייתי אפס (חח). ביקשתי מבנו שיספר לו שעד היום יושב אני ב'סלבודקה' דשערי חסד בירושלים, והפרס הוא שאני ממשיך לצעוק "אני אפס! אני אפס!" מקצה בית המדרש. בזכותו למדתי שזו גם ההמצאה של היהדות, להפוך את ה'אני' ל'אַין'.
