בס"ד

לישועתך קיוויתי

לישועתך קיוויתי

תכלית כל ההתרחקות היא התשוקה והגעגועים להתקרבות.
תכלית החושך היא האמונה שהאור בוא יבוא.
התקווה שהטוב יגיע. האמונה שלא נזנחנו לעולם. האמונה, ההכרה, וההתבוננות בכוחו האדיר של ה', חי העולמים, לגאול אותנו מכל צרותינו. תכלית הגלות היא האמונה, התקווה.
ללמוד לסמוך עליו באמת. לבטוח בו באמת.
התקווה היא ראשית ותכלית הכל. לקוות ולצפות לישועתו, להארת פניו.
"תקוותו היא טהרתו" (הרמח"ל, מאמר הקיווי).
התקווה מטהרת אותנו. פותחת בנו צוהר לשינוי.
קושרת אותנו אליו. תקווה כמו קו, מחברת בינינו לבינו.
בין האור לחושך. בין הצרה לישועה. התקווה היא ראשית הגאולה. נחמו עמי, נחמו בבקשה.
מהחלון בסלון שלי אני רואה שמיים כחולים ועץ רימונים עם פירות שהולכים ומתבשלים לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה.
הזרע יונק אדמה, האדמה זורמת בו. הוא בוקע וגדל. השמש זורחת בעלים. הם נושמים מהאור פחמן ופולטים בשבילי חמצן. אני נושם לתוכי אויר. אני נושם לתוכי את הפלא.
את האהבה. את גודלו של ה'. אני מתמלא תקווה. לישועתך קיוויתי ה'.
"על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם" (מתוך ההפטרה, ישעיהו מ').
הנה הוא. פה.
הטוב זורם במעמקי המציאות, הגיע הזמן שלנו לקרוע מעלינו את הספקנות, את הציניות, לפתוח חלל גדול בלב של ציפייה לגאולה המתקרבת.
בציפייה, בתקווה עצמה יש משהו, מעין הטעם המתוק של הגאולה.
ראשית הגאולה בתקווה.
לישועתך קיוויתי ה'.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן