הילדים שלי בורחים משולחן השבת כמה דקות אחרי 'המוציא'. 

לאן? לחדר המשחקים. 

הם באמצע משחק פליימוביל המתמשך זה כמה ימים. מפוזרים להם בחדר עשרות אנשים קטנים. מטוסים. אחד גדול ואחד קטן, אניות, טירה, סוסים, פיראטים, שוטרים, מכבי אש, מטבעות של כסף, כלי מטבח, כלי נשק (אלה מהדודים, זו מתנת חנוכה, זה מאתר "יד 2").

אני מתקרב לחדר, עומד ליד מפתן הדלת והם אינם מבחינים בי… שקועים הם, מדובבים את הדמויות השונות בטבעיות מרשימה. באתי מהוסס לקרוא להם לחזור לשולחן. כדי שיאכלו, ישירו כמה זמירות ואחר כך יברכו איתנו ברכת המזון. והם… ככה נוטשים ובאים קצת בחוסר רצון. 

פעם אחת הכתה בי ההבנה כי בעוד לי נדמה שאני הוא זה שמוציא אותם מדמיון השווא אל תוך העולם המציאותי, עבורם – זהו העולם האמיתי… הם היו במציאות, ואני – נציג של עולם המבוגרים – מגיע עם בקשות ומטרות חינוכיות שהם נאלצים להבין עם הזמן.     

נדמה לנו שהתבגרנו ואיננו חווים את הדברים כמו ילדים, אך בואו נדבר רגע על הפאוזה הגדולה, המשבר שפקד את העולם בחדשים האחרונים. האם אנחנו לא קצת כמו אותם ילדים בחדר? הבורא אומר לנו 'תפסיקו רגע מהמשחק שלכם… בואו רגע איתי'. ואנחנו בהלם. מי מעז להפסיק אותנו? מביטים במטוסים-אניות-כסף-עסקים-טירה-פיראטים, הכל אמיתי כל כך!! 

הביטו שוב בעולם – שדות תעופה, בניינים, נשק, מלונות – כאילו הם פליימוביל, השטרות לקוחים ממשחק ה'מונופול'. המכוניות מה'דולר שוֹפ', ובורא עולם קורא לנו לארוחה שהוא הכין לנו. 

נכון, אני מודה. קשה להתעורר לאמונה המושלמת הזאת, אבל גם תסכימו איתי שהיינו שקועים קצת עמוק מדי בשטרות, נסחפנו קצת במשחק. 

הרב מיילעך בידרמן סיפר פעם ב'שערי חסד' על שלוש דרגות של אמנים: אמן מקצועי מצייר ציפורים ואתה ממש רואה שהן אמיתיות, אבל לא מושיט יד לתפוס אותן. מגיע אמן מדויק ממנו המצייר בצורה כל כך משכנעת שולחן על הקיר – ואתה מניח עליו את כוס הקפה שלך (שנשפך כמובן). אבל יש אמן אחד ויחיד שיכול לצייר דמויות, והדמויות כל כך טובות, עד שהן עצמן, כלומר הדמויות שבציור… חושבות שהן אמיתיות… ולעיתים שוכחות מהצייר. והמבין יבין.

חג שמח!