הימים הלא מיוחדים האלה הם עבורי זמן מיוחד.
מחד, עוד לא הגענו לימי אלול־תשובה־הזדמנות אחרונה לתקן, מאידך… מרגישים שזה מתקרב. בתקופה הזאת תמיד מתגנבת בי מחשבה: למה להצטער באלול על שלא הייתי בשמחה, בהודיה ובתפילה? אדרבה, כדאי להגיע מוכן. עכשיו זה הזמן לעסוק בנחת באור הפשוט. באור שנאסף בנו מהחגים ומעמל השנה. אלו ימי קציר חיטים. קוצרים את התבואה אך היא נשארת בשדה, מתייבשת בשמש עד ימי האסיף.
סיפרו לי פעם על איש אחד, נקרא לו מררי. כל חייו סבל ומרורים. בכל מקום ביזו אותו, צחקו עליו והשפילו אותו. והוא, השלים עם מצבו. ולא עוד אלא שהיה נועל נעליים הקטנות בכמה מידות ממידת רגלו. יושבות היו כפות רגליו מכווצות בנעליו, וכואבות. יום אחד הפתיעו אותו בני משפחתו ורכשו לו נעליים במידה המתאימה לו. והוא? סרב לנעול אותן.
אמר להם: "יודעים אתם שכל חיי סבל הם. רגע אחד של נחת יש לי בחיי. אותו הרגע בו אני חוזר הביתה וחולץ את נעליי הקטנטנות… האם גם את מעט הנחת הזו אתם רוצים לגזול ממני?"
נשאל את עצמנו, האם גם אנחנו לפעמים קצת כמו מררי? שמחים בהסרת המועקות שאנחנו יוצרים במו ידינו. נעבאך.
הרבה אנשים סובלים ממה שהם עושים, השגרה היא אפורה. אבל "יום אחד הם עוד יעשו סקי בשווייץ", "יחסכו מספיק ויצאו לשייט באיים הקריביים". במקום להיות אנשים מרירים וסובלים, אנחנו יכולים לחיות באור. בסוף תפילת שמונה עשרה, ישנן מילים יפות כל כך. "ברכנו אבינו באור פניך", באור פניך נתת תורה וחיים, אהבה וחסד, ברכה ושלום. כמה כוונה אפשר להכניס במילים אלו! להרגיש את האור הפנימי של ה' ולשמוח בטוב שנתן לנו ה'!
סיפרו לי פעם על צדיק אחד, ששאלו אותו תלמידיו: "אם היה לך רק עוד רגע אחד לחיות, מה היית עושה?"
אמר להם: "תגידו אתם".
ענו תשובות יפות. חסד, תורה, תפילה.
"טעות בידכם", אמר להם רבם. "הייתי ממשיך לעשות בדיוק את מה שאני עושה באותו הרגע". געוואלד, זה עמוק. "הייתי עושה את מה שאני עושה עכשיו".
אדם צדיק, שמחובר למעלה. תמיד בשליחות של אותו הרגע. הוא נמצא במקום שהוא צריך ורוצה להיות.
אלה ימי קציר חיטים. השמש מרפאת בכנפיה את התבואה, לפני בוא המלך בשדה.