הקהילה היהודית בעיראק מתכוננת לחג קבלת התורה, רוחצים ומגהצים, אופים ומבשלים. המון ערבי מוסת יוצא מהמסגדים,
ורוצח קרוב למאתיים יהודים במעשי רצח מזעזעים. סבא אליהו יצא אז מהמאפייה שלו, לקבל את החג בבית. המראות בשכונה
היהודית היו של נהרות דם וביזה. הפועלים הערבים שלו הגנו עליו.
מאז הוא היה אומר, "אתה אף פעם לא תדע מתי זה הולך לקרות. קח בחשבון, גם כשיש שקט – שזה יכול לקרות בכל רגע". כשאתה יהודי זה תמיד מרחף באוויר.

כמי שסיקר את כל מוקדי הסכסוך האפשריים במזרח התיכון, הופתעתי השבוע. חשבתי שיש אזורים חסינים. חשבתי שיש כאלה שרואים את המציאות כמו שאני רואה אותה. טעיתי. בכל יום במזרח התיכון, בלוד ובעכו,
זה יכול לצוץ. "תכלית הידיעה שלא נדע" אומרים ברוחניות, ככה זה בשכונה שלנו. אני מבין שאי אפשר לקלוט את מי שנלחם נגדנו. למה? ככה. יהודי לא יכול להבין זאת. האסלאם בתוך תוכו לא יוכל
לקבל שליטה של יהודים. זה סותר את התנועה אליה נולד האסלאם, כדת
האחרונה שדורשת מכולם ליישר קו איתה. ככה זה היה בכל ההיסטוריה של האזור. וכך זה קורה גם באירופה.

האסלאם מתנגש במערב, גם אם זה בגלים שהשקט ביניהם הוא 73 שנים .
"תבין, צבי" אמר לי בחור ערבי-ישראלי, "יש רגע שאתה הופך בעיניי ליהודי, ולא שכן או חבר. ויש רגע שאני בעל כורחי
מייצג את האסלאם ונאלץ לצאת ולשרוף לכולנו את הבית. זה גדול ממני".

לדעתי יש כאן שתי בשורות טובות. האחת: התעוררנו מחלום אל מציאות שכרגע צריך להתמודד איתה. שקט לא מבטיח דבר.
והבשורה היותר טובה: את כולנו הם רואים כיהודים. זו הזהות של הסכסוך. מי שירצה או לא ירצה להגדיר את עצמו, עדיין שייך לאחת הקבוצות. המציאות לא מאפשרת לשבת באמצע. זהו. אנחנו יהודים. ואין שמחה כהתרת ספקות. אני מסתכל סביב ורואה יהודים שבאופן אוטומטי מתחברים זה לזה עם רוח לחימה. הפעם זה לא רק קרב על הבית, זה קרב על הזהות שלנו בתור יהודים. אחד הטייסים שהשתתף בתקיפות בעזה, סיפר על רוח לחימה שמזכירה את ימי המכבים. כן כן, זו מלחמת העצמאות היהודית שלנו. הטייס סיפר שזו תחושה שאף פעם לא הייתה בחדר התדריכים. "יצאתי", הוא מספר,
"וראיתי רוח לחימה ורוח חדשה מפעמת בצבא".

לצערנו זה קורה רק כאשר אנחנו עם הגב אל הקיר. אבל בואו נודה, כעובדי השם ישנם המון תחומים שאנחנו לא מתפנים לטפל בהם אלא רק כאשר אין ברירה. רק כאשר השעון דוחק והנה שבת נכנסת.
יהודים עם גב לקיר נכנסים לפעולה, ובשבוע האחרון זה היה ממש ניכר במציאות. מצד אחד פורעים ערבים ששורפים את כל עמלם של היהודים. ומצד שני יהודים עוזרים זה לזה. אוטובוסים שלמים מגיעים ללוד כדי להגן ולעזור ליהודים. בזמן ששרפו לנו בתי כנסת, אנחנו קיבלנו את התורה מחדש עם שמחה שהנה המציאות הורידה אותנו אל הבסיס, אל השורש ואל הזהות: יהודי. תורה. יחד.

הדמעות בעיניי השבוע לא היו כשראיתי איך שורפים את עכו העתיקה, אלא כשראיתי את ספרי התורה יוצאים מבית הכנסת
השרוף בלוד היישר אל חג מתן תורה. זו דרכו של עמנו.
מהשריפה הולכים אל יום חדש, רק עם התורה. לראות את אברהם סנדק, אביו של אהוביה ז״ל, מחלק אוכל לשבת מגוש עציון בין בתי היהודים בלוד. זו רוח שאי אפשר לשבור, אלא רק להצטרף אליה. מהפרעות בעיראק שעבר סבא אליהו ז״ל, ועד סבתא חנה שלנו, ניצולת שואה בת 96 , שעלתה מהמחנות ללוד, ועדיין גרה שם – שסגרה את הדלת השבוע חזק חזק וחזרה אל הפחד שהיה בגטו. גם היא חשבה שזה אולי עבר מהעולם, אבל למען האמת היא לא הופתעה. ואולי גם אנחנו לא נופתע. כי ככה זה, יהודי עובר בעולם הזה מאש לאש. מאש השריפה לאש הבניה והאחווה. ולעולם לא מתייאש. זו עובדה.