זו הייתה עוד הליכה איטית בדרך למנחה של שבת, כשאחד הנערים מאחוריי זרק פתאום לאוויר: "היי, זה אתה מ'קרוב אליך', תודה שאתה מחזק אותנו". את חבריו הוא שאל בשקט "איך קוראים לו, לבחור הזה?"… הלו, אני צבי יחזקאלי מערוץ עשר אמרתי בשקט בתוכי. בגלל שאני כל יום על המסך מסקר את הערבים ולפעמים מתחפש לערבי, אתה לא יודע שבגלל זה אני כותב? טוב שהוא לא שמע את הדיבור הפנימי שלי, בטח הייתי הורס לו את חוויית העלון. כנראה עבורו אני עוד כותב בגובה העיניים שמדבר ישר אליו, והוא לא צריך הקדמות וסיפורים מהטלוויזיה.
טוב, אמרתי לעצמי. אולי בכל זאת קורה שם משהו מדי שתי שבתות כשאני כותב את כל הסיפור של בעל תשובה שנלחם בעידן הדיגיטלי להיות עובד ה' ומספר על חוויותיו בתור דוס, אבא לחמישה קטנים ובעל שמנסה לקיים את העצות של רבי נחמן. אולי זה כשלעצמו הוא סיפור יותר חזק מהחדשות? יש מצב שכן. הרי זה כבר העלון המאתיים והציפייה לראות שוב את השער המפתיע והתוכן האמיץ והעוטף את כלל היהודים, מתגברת מדי שבת. אחרי הכל יש כאלה שכבר כמה שנים טובות מחפשים על השולחן מול כל העלונים את קרוב אליך, כי הם יודעים שזה ממש הכי קרוב אליהם ובאופן בלתי מוסבר במגזר המפוצל, זה קרוב כמעט לכולם… חסידות היא לא עניין של חסידות מסוימת, היא עניין של כל יהודי.
מלחמת הצורה בתוכן
עכשיו, ממרומי העלון המאתיים אפשר כבר לדבר על חוויית הקריאה ועל דברים שעברו באלפי המילים שלי ושל נבחרת הרבנים המתחדשת מדי שבוע. מה קורה למי שכבר כמה שנים כותב על הקשיים ועל נקודות האור בעבודת ה'? וגם קורא את כל העלון כל שבת, מה קורה לו?
אז זה אולי משחק מילים אבל בהחלט מ'קרוב אליך' אני יותר קרוב אליי, או יותר קרוב אליו, או שזה בעצם קרוב יותר בכלל, וזה הרי אותו הדבר. עצם העלון הוא חסידות של אין יאוש בעולם, של חיזוק בכל שבוע שלא משנה מה עבר עליך בו. העלון כאן מחדש וגם אתה כאן מחדש.
יש את הרגע הזה שאתה קורא את מה שכתבת ומיד אתה אומר: אוי, איך כתבתי דברים כאלה? למה גיליתי סודות כאלה, למי זה יעזור? אפילו לא לי. ואז יוצא שבשבת אני עושה תשובה על מה שכתבתי כי זה תשובה על תשובה. את זה העלון גורם לי לעשות כמעט כל שבת שנייה. לחפש איפה אפשר להביא עוד טוב והכי חשוב, כמו הצבעים המתחלפים בשער, זה שמח. בלימודי תקשורת מלמדים את ההבדל בין צורה לתוכן. צורה זה הכלי או התכנית רדיו, טלוויזיה או מהדורת חדשות, תוכן זה מה שנאמר שם, המידע והסיפור עצמו. תמיד ישנו קרב בין הצורה לתוכן. בימינו הצורה מנצחת את התוכן. חדשות בטלוויזיה הן צורה שכופה את עצמה על התוכן. כך האמת מקבלת כל מיני שינויים. ביום בו ראית מקרה לנגד עיניך ולאחר מכן את הסיקור בחדשות של אותו מקרה, אתה מיד זועק "היי, הייתי שם! זה לא היה כך!" על המסך הכל נראה מנופח ומוגזם. ככה זה כשצורה משתלטת על תוכן. לכן האמת זועקת: התקשורת היא לא מקום בשבילי.
קנקן חדש מלא ישן
באותו יום שקיבלתי טלפון מהעורך להצטרף לעלון, ביקשתי שישלחו לי כמה עלונים מפרשות שחלפו, כדי שנראה במה מדובר. כשראיתי, עלה לי משפט אחד של רבנו שלא הותיר לי שום ספק אם להצטרף או לא. רבנו אמר "אני קנקן חדש מלא ישן". זו צורה שמשרתת תוכן, זו צורה שמתדמה לתוכן, ולכן האמת בה מתחדדת. כך אני מרגיש בכל פעם שאני יושב מול המקלדת.
האמת והרצון הטוב שכולנו מבקשים, העידוד שחסר לכולנו על כל הטוב שבנו, גם על כך שנורא רצינו ולא קמנו, נורא רצינו ולא יצא לנו, אבל הנה יש עוד שבוע להיזכר שאנחנו יהודים שרוצים טוב, שלהיות חסיד זה לא בשמיים, זה כאן. לעשות קצת יותר, להתבודד עוד כמה דקות, ללמד זכות עוד קצת, לראות את הרחמים והטוב שה' יתברך נותן לנו בחינם, זה העניין. אז הנה ההזדמנות לומר תודה לקדוש ברוך הוא ששלח לי את המשימה הזו. להעביר לכולם את אותו אור ובעיקר להרגיש אותו חוזר אלי ולכן, תודה לה' שגם אני קרוב יותר אל עצמי. אני כבר מנסה את זה מאתיים פעם… הדרך היא עצם ההצלחה.
