ימי הקיץ מעלים זכרונות של ילדות. אבא שלנו היה מעיר אותנו: "ילדים, קומו! עורו משנתכם! חופשה זה לא חופש! חופשה זה לא חופש!…" כך היה חוזר ואומר. אכן, גדלנו בחינוך יקה כזה, קפדני…
חופשה – הפסקה מהשגרה, אך עדיין מוטל עליך לנצל את הזמן… חופש, לעומת זאת, זו מהות לעצמה של 'אני עושה מה בא לי'.
אבינו היקר תמיד רצה שנהיה בעשיה. "מצדי אל תלך לבית ספר היום" היה אומר לי, "אבל תן לי את התכנית שלך לבוקר. מה תלמד, מה תנגן, מה תקרא…".
בשבת הזו מתוועדים לרגל ג' תמוז, יום ההילולא של הרבי. כידוע, לפי המסורת זה גם היום בו נעשה הנס של "שמש בגבעון דום" – יהושע מתעלם ממערכות הזמן ומצווה על השמש לעמוד מלכת. כל כך מתאים לרבי מלובביץ' שגם הוא היה מעל מגבלות הזמן והמקום בכל מה שעשה ובכל מה שלימד את חסידיו, באופן שניצל כל דקה למען עם ישראל.
כשבא אליו חסיד והתלונן שאין לו מספיק זמן לעשות את כל המוטל עליו, הרבי לא התרגש ודרש ממנו להוסיף עוד משימות… כשחסיד ביקש ברכה לקנות דירה בשעה שאין לו הממון הדרוש לכך, אמר לו הרבי לרכוש שתיים!… עכשיו אני מבין את הסוד של הנס. אם אתה סובר שהזמן פועל נגדך, זכור: יהודי הוא מעל הטבע! פשוט תגיד לשמש לעמוד. היא תחכה בשמים עד שתספיק הכל. הכל.
קיץ זו הזדמנות לעשות דברים חדשים. למלא מצברים. לעסוק בדברים שאתה לא מספיק במשך השנה. ר' חיים קנייבסקי, כידוע, כל השנה כולה למד את סדרי הלימוד הקבועים שלו. כשהגיעה שנה מעוברת ובה חודש מתנה – אדר ב' – התפנה לכתוב את כל הספרים שלו…
יש פסוק המתאר את העמל של שבט יששכר, ובו לכאורה סתירה: "וירא מנוחה – כי טוב, ויט שכמו – לסבול". לא הבנתי: אם המנוחה טובה, למה יששכר פנה לחיי עמל וסבל?
התשובה פשוטה: מנוחה איננה חופש. מנוחה באה אחרי עמל. לכן יששכר היטה את שכמו לעול התורה. וכשבאה עת המנוחה, כמה מתיקות יש בה!
ישבתי פעם בנחת על חוף הכנרת. ילדים אוספים צדפים, אוהל קטן, שלוות עולמים… לא הרחק משם ישב דייג ולצדו טרנזיסטור ישן. מתוך המכשיר בקע קולו של השדרן המודיע שיש פקקים באיילון, פקקים בצומת השבעה ועומס בכביש לטרון… חשבתי לעצמי: לא די שעצבי הנהגים הנמצאים שם מרוטים, מדוע אני כאן על החוף צריך לחוות את זה אתם?!… (חחח)
זה מה שאומר הבעש"ט: "במקום שמחשבתו של אדם – שם הוא נמצא". צריך לזכור את זה, גם בחופשה.
עברו שנים מאז שאבי העיר אותנו. יום אחד, לפני כמה שנים בקיץ, הערתי את בתי בת השלוש, רציתי לשמח אותה. ודאי שכחה שנגמרה שנת הלימודים.
"רות אשירה, אני לוקח אותך לגן, את מוכנה?!"
היא יורדת מהמיטה ומתחילה לנעול סנדלים
אני מחייך אליה: "השכחת? אין גן! היום יש חופש!"
היא ממשיכה לנעול סנדליה…
"אבא, קח אותי לחופש".
