פורים היה מחובר עם שבת. כששכבתי על הספה בסלון.
מבעד לערפל הכבד של היין ראיתי את אשתי מדליקה נרות שבת. חשבתי לעצמי, מוזר כל כך הציווי הזה לשתות יין ולהשתכר. להדליק נרות שבת אני מבין. איזה יופי, איזו קדושה ונקיות, ושלום וחן. זו מצווה שאני מבין. אבל איזה מין ציווי זה להשתכר ככה?
עשיתי מקלחת קרה, לבשתי חליפה והלכתי לבית הכנסת. בבית הכנסת כולם ניסו להסתיר שהם שיכורים. להתנהג מכובד ונורמלי.
אמנם מתפללים לאלוקים שמחייה אותנו בכל רגע אבל מתנהגים נורמלי. מקבלים את שבת המלכה, הארה מעולם הבא, מתמלאים בתוספת של נשמה יתרה אבל מתנהגים נורמלי. מחזיקים חזק. יודעים להתנהג. אנשים רציניים וחשובים.
כשאחד מחשובי הקהילה של בית הכנסת פתאום יצא החוצה להקיא, הרגשתי שאני יכול לחזור לנשום. הוא הנורמלי היחידי פה. הוא יודע את מקומו מול בורא כל העולמות כולם. איזה טירוף מוחלט הוא הניסיון להיות קיים, יציב ונורמלי.
אז הבנתי. הבנתי את הציווי להשתכר. מאוד פשוט. להאמין באלוקים אמונה אמיתית תמימה, זה לא נורמלי. לאהוב אותו זה לגמרי לא הגיוני. את מי בדיוק אתה אוהב, אל מי בדיוק אתה מדבר שם, בעיניים עצומות ובשפתיים לוחשות. מה בדיוק אתה עושה פה עם הלולב הארוך הזה – מנענע למעלה, למטה ולצדדים בכזאת שמחה ורצינות. להאמין זה לא הגיוני. מעט הידיעה מידיעת ה' שיוכל האיש לזכות בה, לא בחקירות ולא בשכלו האנושי יוכל. רק על ידי העבודה שעובד אותו יתברך. בתמימות. כמו ילד, ובמסירות כמו חולה אהבה.
יש פסוק בשיר השירים – "אני ישנה וליבי ער". הפשט הפשוט הוא שאפילו שאני ישנה, בכל זאת ליבי ער, עדיין נשארה בי מעט חיות. פירוש אחר, נפלא, קורא את הפסוק אחרת לגמרי. דווקא כשאני ישנה אז ליבי ער, רק כשאני משחרר, מרפה, חופשי מהמוגבל, מהמקומי, מההגיוני, מהקצוב והמתוכנת – אז ליבי ער.
כמו מה שמוזיקה מחוללת. פורצים את הגבול, את הידיעה, אל מעבר לגבול, מעבר לידיעה. שם מתחולל מפגש. שם בערפל, נמצאים חופש, תמימות, שמחה, ענווה ואמונה. שם נמצא האלוקים. שם פורים. בשביל זה שותים.
ומיד לניקיונות לכבוד ליל הסדר…