שקט במדבר יהודה

שקט במדבר יהודה

בבין המצרים לא צריך להתאמץ למצוא את המצרים ואת האנרגיה שלהם בתוך הלב והנפש. די להסתכל איך מדברים בתקשורת, איך מלבים מלחמות דת ותרבות, מה אומרים בשמה של התורה ונגדה, ולהבין שאנחנו ממש בתוך מצרים, בלי הסברים מיותרים. בתוך כל הלחץ הזה נזכרתי שמה שמעודד אותי בבין המצרים הוא שאחרי תשעה באב יש גם ט"ו באב, כמו שבוכים על החורבן כך מתנחמים באהבה באותו חודש, ובכלל אני שמח כי זה יום ההולדת שלי.
אבל לפעמים המצרים חודרים פנימה ולא מוכנים לצאת משם. אני מחפש אופציית יציאה.
בט"ו באב, כאמור, יש לי יום הולדת, ובט"ו באב אשתי אמורה ללדת בעזרת השם. אני זוכר איך בתור ילד היה מלווה יום ההולדת שצבע את הקיץ בשמחה, במתח תמידי, האם החברים מבית הספר יגיעו באמצע החופש לחגוג איתי. אז בתקופת הטלפונים עם החוט, כשלא היו עונים כמה ימים זה היה סימן שהמשפחה יצאה לחופשה ארוכה במקום לא ידוע ובלי מספר טלפון…
בט"ו באב הזה אנחנו מצפים ללידה. את יום ההולדת שכחתי ואני כעת מפחד. כן, מפחד מהלידה. ממה שחס וחלילה יקרה. מתפלל ברעד שהכל יעבור בשלום. שהאישה תרגיש ככה ושהתינוק לא ירגיש ככה… שקשוקת תרחישים מפחידים. אז זה בין המצרים שלי. האם בכלל יש סיכוי לצאת מזה, או שעד הלידה אני עומד להיות כזה דאגן.
רגע. הפחד מכך שלא יבואו למסיבה הפך עם השנים לפחד מסכנות הקיץ והמשיך לפחד מהלידה. ככל שגדלתי בשנה, הפחדים שכללו את עצמם. למה אני חייב לפחד ולדאוג? אז אני נותן מגוון ציטוטים על כך שאדם צריך תמיד לפחד, אבל האם לכך הייתה הכוונה? בשבוע האחרון אשתי שמה לב שאני דואג יותר מדי לקראת הלידה. החלטנו יחד להעניק לי חופשה של שתים־עשרה שעות, ללכת לחשוב ולסדר את ענייני הפחד והמצרים.
ביום חמישי בבוקר נסעתי למדבר יהודה. בין כל הצהוב האינסופי, מעל לים המלח השקט הזה, התחלתי ליישב את דעתי. שעה ועוד שעה. שקט, בהייה, דיבור עם השם, דיבור עם הילד הקטן שבתוכי, דפדוף בליקוטי מוהר"ן.
לאט לאט אני קולט שבאמת שקט כאן. הילדים, הטלפון ושאר הסחות הדעת לא יודעים איפה אני. איזה אושר. אני כאן לבד עם ההרים והשם. הפחד נעלם.
צבי ממה אתה מפחד?
נאום של חמש דקות מהילדות ועד הלידה, פורשים את הפחד לתולדותיו.
תגיד צבי, נכון מוזר שבכל שנה מאז שאתה ילד יש פחד קבוע ורק הסיבה מתחלפת?
נכון, אבל זה פחד מוצדק. כשלא הגיעו ליום ההולדת שלי זו הייתה טראומה, ולידה היא נס גדול שאין לי שליטה עליו.
יכול להיות שזה נכון אבל הפחד הוא דפוס קבוע שמגיע לא משנה מה קורה. איך עוצרים את זה? נכון, באמונה. אני מדפדף בליקוטי מוהר"ן. מחפש את המילה פחד. הנה, תורה ט"ו. יש כאן כמה פעמים את המילה פחד. "היינו שישפוט וידין בעצמו על כל עסקיו ובזה יסיר מעליו את כל הפחדים ויעלה בחינת יראה ברה ונקיה ואז תישאר רק יראת השם".
דיייי, אני מפחד מהדבר הלא נכון! בעצם אני צריך לבדוק בעצמי איך אני מתנהג, מה נשאר בתוכי שמעלה בי פחד. לעשות משפט קטן. זה לא אני.
אני עושה תשובה על כך שפחדתי משטויות ולא מהדבר האמיתי שהוא לפספס ולהחטיא. אז המצרים שלי הם בעצם שק הפחדים והכעסים הלא מבוררים שלי? כן. וזה הזמן לשבת במדבר ולבחון את זה, אחר כך תמשיך בבית.
ההבנה הזו גרמה לי להקלה עצומה. נרדמתי מיד. צריך להשלים שעות שינה מכל הילדים שמתעוררים בלילה.
התעוררתי אחרי שעה קלה עם תחושת הקלה. אין קליטה בטלפון אז אין מה לבדוק. עכשיו עליי לברר ממה לפחד באמת, או איך שרבנו כותב "להגיע ליראה נקייה". זה בטח כלפי השמיים ולא כלפי משתתפי היומולדת או תסריט הלידה. הרגשתי שיצאתי מתחת למצרים לכיוון של בין המצרים, אולי בדרך החוצה. אם אין דין למטה יש דין למעלה, והכל נעשים שלוחים למקום לעשות באיש משפט. אבל כששופט עצמו ויש דין למטה אז אין דין למעלה… יש. אני הולך על זה.
נ.ב. כשסקרתי את מעשיי הפחד נעלם. בדרך הביתה הוא שוב חזר, אבל בהרבה פחות כוח. צחקתי. הנה נמצאה הדרך לרפא אותו. תפעיל את זה כל יום. עזוב את המלחמה נגד דאעש. אתה יוצא למלחמה בפחד ובדאגות. מהילד ועד לבוגר. זהו, עושים דין למטה. כל השאר זו תפאורת בין המצרים… אתה צריך לצאת משם.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן