אולי זו רק תחושה או שזה ממש מדעי ובדוק, אבל האם ייתכן שהזמן רץ יותר מהר היום?

בשנים האחרונות אני הולך בתחושה שהזמן ממש טס. אולי כי אני מעריך את הדקות יותר ויותר, או אולי זה המידע שזורם אל תוך הטלפון והקשר בין מאות אנשים בקבוצות הווטסאפ והרשתות שגורמים למעין צמצום זמן. ועדיין לא דיברנו על הפרעת הקשבת שהעולם עובר, על הסבלנות האוזלת מחיי ילדינו, יכולת הקריאה הארוכה שנעלמת לטובת טקסטים קצרים, פשוט הכל קורה בעולם כל כך מהר.

העולם הזה מהר לי מדי. רק בבית הכנסת בשבת או בחג, או בשעת התבודדות, אני מרגיש את הזמן של פעם. שב, אל תמהר, תתבונן. זמן של הסבתות. של בית עם טלפון אחד בקיר והמון רווח בין אירוע לאירוע.

מה זה? מי אחראי לזה?…

כחלק מאותה מהירות, גם נושאי הדיון שעוסקים בהם עוברים האצה לא מובנת. מהר הבית לפיגועים ומשם לנושאי דת, חמץ בבתי חולים וגדי שאותו מחפשים כל השוטרים בעיר העתיקה שמא יוקרב כקורבן. כן, זה האירוע שבעצם הוכיח לי שלא רק הכל קורה בקצב מטורף, אלא בקצב מהיר ובאופן מטורף.

בחג הפסח קיבלתי עוד דוגמה למשפט הידוע בלימודי תקשורת שאין פרסום רע. כל פרסום בסופו של דבר עושה משהו טוב. לית פרסומא בישא אבדה. על משקל שאין רצון טוב שנעלם, כל פרסום רע עושה טוב. וזה מתיישב יופי על ענייני היהדות ומלחמת התקשורת סביב הנושאים הללו.

המקרה הראשון הזכור לי מהתקופה האחרונה היה דוכן התפילין של החב"דניקים שהציץ לבית הספר התיכון בתל אביב. פתאום דיון על הלגיטימציה בהנחת תפילין, על המיסיונריות שיש בדוכנים, ואחרי הדיון הצפוי בעד ונגד הועלתה גם הצעת חוק לאסור הנחת תפילין במרחב הציבורי.

עד כאן דיון מהיר וכוחני כהרגלה של התקשורת, ואז פתאום לאט לאט החלו עוד ועוד אנשים לחפש דוכני תפילין ולהניח אותם. המון תמונות הועלו לרשת של אנשים עטורי תפילין. מנגד, לא קרה שמישהו ביזה תפילין או עשה מעשה דומה. פשוט המעשה עבר לצד של הטוב, של הבעד. כך עניין התפילין קיבל תאוצה, ובעצם על כנפי הוויכוח זה הגיע למי שהיה צריך עוד חיזוק להניח תפילין. פרסומא בישא בדרך אל הטוב. או שבעצם גם הפרסומא הוא טבא. כי הכל טבא. והכל לטבא.

בפסח נזעקה המדינה מחשש קיומי ואסטרטגי שמא יוקרב קורבן פסח על הר הבית. החמאס איים בטילים ושאר ארגוני הטרור אמרו שאחרי מעשה כזה תפרוץ מלחמה. למה? בגלל גדי? המשטרה בכניסה לכותל חיפשה בתיקם של המתפללים גדיים זעירים. דובר ראש הממשלה הרגיע את חמאס על שלל גווניו שאף אחד לא יעשה מעשה כזה. חד גדיא בגרסת פסח תשפ"ב. הכל עומד על גדי אחד שקנה אבא ורצה להקריבו כקורבן פסח. העולם נראה היה שעומד הפוך על צווארו של גדי אחד.

בסוף המזימה סוכלה והשגרה המתוקה חזרה, וכך גם ההרתעה של חמאס.

והנה הכלל שוב ממשיך בטובו: חבר שאל אותי מה העניין של קורבן פסח. הוא סיפר לי שהוא חוגג מדי פעם את החגים, מחובר למסורת, אבל לא ממש עושה מצוות. על קורבן פסח הוא לא ידע. כעת אחרי כוננות גדיא, הוא אפילו ביקש ללמוד את זה. הוא אפילו רצה לעלות להר הבית לראות במה מדובר.

ישתבח שמו, אמרתי. מה נפלאות דרכי הפרסום, והכל כדי שיהודי ידע מה זה קורבן פסח. כל תנועה קטנה בעולם באה להסביר ליהודי שהוא יהודי, וכל פעם שנקל ראש בזה נחמיץ עוד הזדמנות לראות את פלאי דרכי השם.

– יופי, ומה איתך?

מה זאת אומרת? שאלתי את עצמי.

– איפה אתה נמצא בתוך כל העניין הזה של הר הבית?

אני לא עולה כי כך ההלכה אומרת לי, עניתי לעצמי.

– אבל רגע, תסתכל מה קורה סביב: לא כדאי שתבדוק את זה או לפחות תלמד את זה, מעבר לשטחיות של עולה-לא עולה? מה עם תודעת המקדש אצלך? תודעת הגאולה?

אוייי לא ממש מונח שם, כי תפסתי צד.

– סתם חבל, צבי, אתה אולי מפסיד משהו. אם כל מה שקרה כאן היה כדי לפרסם את קורבן פסח וכל מה שקרה באוקראינה והקורונה היה לפרסם את אומן, אז אתה לא יוצא מן הכלל.

בעודי מנסה להסביר לעצמי מה עושים עכשיו, קיבלתי עוד ועוד תמונות מאלו שעולים להר הבית. חברים שנמצאים איתי ביישוב בקידוש ובשיחת חברים מתכנסים כל ראש חודש בירושלים, מנגנים, נפגשים במשך לילה שלם ואז עולים להר. הם חוזרים באורות בכל פעם.

למה אתה לא בא? – אמר לי אחד מהם – גם אם אתה לא עולה, לפחות תבוא עד לנקודה שאתה יכול.

וואלה, משפט כל כך רוחני ונכון: תעלה עד להיכן שאתה יכול, עד להיכן שנתנו לך רשות.

גם מי שעובד בתקשורת, המציאות מדברת אליו ולא פוסחת. הגיע הזמן לבדוק איפה אני ואיפה ההר.

תמונה אחת שנשלחה על ידי החברים בראש חודש האחרון הבהירה לי שהנושא מצריך בדיקה. הנה התמונה שמאחוריה יש המון סיפורי השגחה. של שוטרים שמעודדים את העולים, של רוח חדשה שנושבת בהר וכדאי לספוג ממנה קדושה כל אחד במקומו, בלי תירוצים.

הזמן רץ, כבר אמרנו?