לאן יוצאים? לקופת חולים. מתחילת החורף, הבילוי שלנו פעמיים בשבוע הוא ביקור בקופת החולים. ברוך ה' לא משהו מיוחד, פה דלקת גרון, שם דלקת אוזניים ועוד כל מיני תופעות שנקראות בשפת הרופאים "ויראלי". העיקר הוא שכל פעם ילד אחר נשאר בבית לכמה ימים וכל הלו"ז משתנה. איכשהו, ברגע שהילדים האחרים יוצאים מהבית, "החולה התורן" מתעורר לחיים. מתמלא באנרגיות וזקוק לכל תשומת הלב. אני מתנחמת בכך שמחר הוא ילך לגן/לבית הספר, אבל בערב החום עולה ואני מבינה שגם התוכניות של מחר צריכות להתבטל ולהידחות וזה קצת מדאיג ומלחיץ. דברים שחיכיתי להם, התחייבויות שלא אעמוד בהן…
השבוע היה לי אירוע שממש רציתי ללכת אליו, אירוע שחשבתי שיקדם את העשייה שלי, אבל מצאתי את עצמי מטופלת בקטנצ'יק שנשאר בבית עם דלקת אוזניים חריפה. היה איזה רגע של הארה, כשהסתכלתי על השעון וגיליתי שזה בדיוק הזמן שהאירוע מתחיל והנה אני בבית, מטפלת בתינוק שלי – בתינוק של הקדוש ברוך הוא. לא הרגשתי פספוס או החמצה, פתאום היה לי ברור שהוא יודע מה טוב בשבילי וכנראה שהאירוע הזה מיותר לי ואת מה שרציתי להשיג ממנו, אשיג בדרך אחרת. הרי ראיתי כל־כך הרבה פעמים שכאשר התאמצתי מאד, לחצתי וניסיתי את כל האמצעים כדי לקדם משהו, שום דבר לא זז, ודווקא כשעשיתי מאמץ קטן יותר, אבל הייתי באמונה ובשמחה, דברים נפלאים קרו לי. אחד האתגרים בעולם שלנו זה למצוא את האיזון, מצד אחד לעשות ולהתאמץ, כי ה' ברא אותנו כדי שנעשה, ומצד שני להאמין ולשחרר, להשאיר מקום לקדוש ברוך הוא. לזכור שהמאמץ שלנו הוא רק עשיית כלי, אבל את השפע והברכה נותן ה'. וכמו שהגדירו את זה חכמינו ז"ל: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".
אז פספסתי את האירוע, אבל הרווחתי תובנות נפלאות שהפכו לשיר:
לעשות לעשות לעשות
לעשות – ולשבות
להחזיק להחזיק להחזיק
להחזיק – ולשמוט
ללכת בנחת, בלי למהר
להאמין בבורא העולם ולשחרר
להבין שאפשר כבר עכשיו ליהנות ולחיות
ובמקום לבקש – להתחיל להודות
•
אני אחראית על המאמץ
התוצאות בידי השם
אני עשיתי כמיטב יכולתי
גם אם זה לא התגשם
•
אני אחראית על המאמץ
התוצאות רק בידך
ועצם העשייה שלי
היא ההצלחה
