היכל התרבות בתל אביב, לפני שנה וחצי. הענקתי לעצמי זוג כרטיסים להופעה של הגבעטרון עם הפילהרמונית כמתנה ליום ההולדת. אלה היו כמה שעות של טוב צרוף וממלא. כשכלי הנשיפה והמיתרים פתחו והתגברו ותפסו קצב עם השירים, עליתי על גדותיי ודמעתי מהתרגשות. ההופעה הזו הפכה אצלי לאבן דרך בחיים, שילוב של כמה אהבות יחד. אני שׂבעה ממנה עד עצם היום הזה.
ורק לאחרונה הבנתי שקרה שם משהו אחר לגמרי. זאת היתה הפעם הראשונה שלי בהיכל התרבות, כבר במבואה קלטתי את ההידור, החליפות והעקבים, ארשת הכבוד על פני הקהל ההומה. כשנכנסנו פנימה אל האולם ציפיתי למצוא חצי גורן פילהרמוני סדור, שקט ומרשים, כלי נגינה ממתינים לבעליהם, נגנים וזמרים שנכנסים בדיוק כשעולים האורות. כל החומרים המדויקים שמהם עשוי מופע. הדבר האחרון שציפיתי למצוא הוא נגנים אקראיים פזורים פה ושם על הבמה, מנסים את הכלים שלהם בשקט ובקול, מכוונים כיוונים אחרונים, בליל רעשים שבו כל אחד מנגן לעצמו, תוך כדי שהקהל נכנס ומתיישב. הרגשתי פחיתות כבוד, כמעט חילול הקודש. לא הכרתי את התחום, לא ידעתי שזה עובד ככה.
התוֹך של הלחם
לעתים אנחנו טועים לחשוב שאנחנו יכולים לתזמן את מופע חיינו. אנחנו משתמשים בכל מיני לבושים, בגוף ובנפש, כדי שיהיו שכבה חיצונית הדורה ומפוארת, במה סדורה בחצי גורן שרואים רק כשהאורות נדלקים. אנחנו מסדרים את עצמנו בדיוק בסדרים הנכונים כדי לתת את השואו. אבל באמת האמיתית, אנחנו לא מסתירים כלום עם כל מה שאנחנו עוטים על עצמנו. אנחנו לא יכולים להסתיר כלום עם התדמית שאנחנו מטפחים לעצמנו, לא מסתירים עם המילים שאנחנו אומרים וכותבים, גם כשאנחנו מסגננים אותן הכי נכון ומדויק שיש. אנחנו לא מסתירים כלום עם הלבושים שלנו, אנחנו לא מסתירים עם כל דבר שאנחנו חושבים שאפשר להנדס היטב כדי שיהיה חלון הראווה שלנו.
קל מאוד לברוח לניסיון להסתיר, לעטות על עצמנו את המראה שהכי מחמיא לנו ולחיות באשליה שאף אחד לא רואה מה מתחולל מתחת. אבל זה כמו ילד שמסתיר את פניו ומתחבא מאחורי כפות הידיים שלו. כל כולו גלוי, הוא היחיד שלא יודע את זה. הכל רשום לנו על הפנים ממילא. הסתרה אחת לא זהירה, תזמון לא מדויק, וכל התוֹך שלנו מתגלה. והאמת הפשוטה היא שהתוך הרבה יותר מעניין מהחוץ. כמו התוך החם הנפלא של הלחם, הוא לב העניין.
חברה טובה היתה אמורה להעביר שיעור ענק, והתכתבה איתי בפיק ברכיים. מה יהיה, איך יהיה, האם היא תהיה טובה עבור מי שבאה לשמוע אותה. עניתי לה: אבל מה נראה לך, שהן לא יודעות מי את באמת? את הרי לא יכולה להסתיר כלום אפילו עם המודעה המעוצבת של השיעור, הן מכירות ויודעות בדיוק מי את, גם היתרונות וגם החסרונות, ובכל זאת בוחרות לבוא לשמוע אותך, כפי שאת. אז אל תנהלי קרב מאסף של מאמצים ולבושים כדי שיחשבו שאת מרשימה, חבל על הכוחות שלך, הן לא מחפשות את השואו. דברי את מה שיש לך מבפנים לומר.
אני רק דומה לה
סיפרתי לאותה חברה שלפעמים עוצרים אותי באמצע מקומות עם מבט של: את אלומה ואני קוראת אותך וכו' וכו', ובא לי לענות: לא, מצטערת, אני רק דומה לה מאוד.
כי לפעמים, ההיא שכולם קוראים, כמו ההיא שכולם באים לשמוע, כמו הנגנים שעבדו שנים רבות כדי לזכות לנגן בפילהרמונית, ובעצם כולנו – זקוקים לשלב כיוון המיתרים. לשהות בשלב שלפני שהאורות נדלקים, השלב שבו אנחנו נושאים בפוטנציאל את אורות הבמה, אבל זקוקים כרגע לעוד קריאת כיוון, לעוד תיקון של זיוף אחד בנפש. לקח לי זמן להבין שזה היה אחד הרגעים היקרים ביותר בכל ההופעה ההיא, בלי טיפת סדר ורושם, בלי הסתרה עם הידיים, בלי חלון ראווה. נגנים מוכשרים בלי טיפת אגו אמרו: אנחנו עדיין לא מכוונים עד הסוף.
יש בכולנו עוד חלקים פחות מכוונים, שאנחנו לא כותבים עליהם ולא מדברים אותם אלא חיים אותם יום יום במלאכתנו, עליות וירידות, וזה כל כך בסדר. שם מתרחש הסיפור האמיתי, המעניין, התוך הטעים של הלחם. והגיע הזמן להוריד את הידיים מהעיניים ולהתמסר לכיוון מחדש, בלי טיפת פאסון ומאמצי רושם. אנחנו לא מסתירים יותר כלום.
