בליל ל"ג בעומר, מעט לפני האסון במירון, למדתי סיפור שחברה שלחה לי, על רבי שמעון בר יוחאי. מובא בזוהר הקדוש, שרבי חייא הגיע אל רבי שמעון בר יוחאי ללמוד ממנו, אך נתקל בפרגוד בפתח הבית ולא יכול היה להיכנס פנימה. הוא נשאר בחוץ והקשיב לדבריו של רבי שמעון משם.
רבי שמעון לימד את הפסוק משיר השירים: "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים", ופירש שריבונו של עולם איננו בורח באמת, איננו הולך ומתרחק, אלא עושה כצבי או כעופר האיילים – שגם בזמן שהוא בורח, הוא מחזיר את ראשו לאחור. והוסיף רבי שמעון שאמרו ישראל: ריבונו של עולם, גם אם אנחנו גורמים לכך שתסתלק מבינינו, יהי רצון
שתברח כמו הצבי או עופר האיילים, שמחזיר את ראשו לאחור. שלא
תסתלק מאיתנו באמת.
שמע זאת רבי חייא מבחוץ, אילו דברים עליונים מדוברים בתוך הבית, ובכה. שמע רבי שמעון את הבכיה מבחוץ, ואמר: בוודאי זוהי השכינה שבוכה בחוץ. ונפתח שם דיון האם השכינה היא בפנים או בחוץ. האם התורה העמוקה שייכת רק למי שמרגיש בפנים, רק למי ששרוי בתורה ובסדר החיים הנכון, או דווקא מי שנותר בחוץ יכול להרגיש את השכינה.
דווקא מי שמידפק שוב ושוב על הפרגוד ואינו יכול להיכנס, הוא זה שהשכינה יושבת עימו. ובסוף הסיפור, גם כששער הפרגוד נפתח, לא נכנס רבי חייא פנימה. כי שכינה יושבת הן בפנים והן בחוץ, כל מקום ושכינתו.
אדמה שבורה
לעתים יש בתוכנו אשליה שרק כשהדברים עובדים נכון אז אלוקים נמצא איתנו. אנו מרגישים שאלוקים נמצא בתוך הסדר הפשוט והבריא של החיים, שהוא נמצא בזה שדברים קורים בזמנם. אבל באמת, אלוקים נמצא איתנו גם בחוץ. וגם כשמגילת שיר השירים היפיפייה מסתיימת בריחוק מכאיב ולא במילות אהבה, זהו אינו ריחוק אמיתי, כי תמיד ראשו מסתובב אלינו לאחור. אל תרחק, אל תסתלק, תן לנו שכינה גם במקומות החיצוניים, החשוכים, בתוך המיצר, בתוך אי-הסדר הנורא.
כ"ה באייר, יום הארבעים לעומר, הוא יום השנה לפטירתה של הצדקת ימימה אביטל ע"ה. יש בתוך תורתה המאירה תובנות
נפלאות, שמתוכן הבאתי כאן לאורך השנים, אבל יש אצל ימימה גם תובנות קריטיות לשעת משבר. יש כלים לזמנים שבהם הגוף, הנפש והנשמה מיטלטלים בתדרים בלתי פוסקים ולא מסוגלים לעכל את מה שעובר עלינו, זמנים של בכי ושבירה גדולה, זמנים שבהם אנחנו מרגישים מחוץ לפרגוד. ימימה אומרת שזמנים כאלה, אי אפשר לצאת מהם לבד ולא שייך כאן לעשות עבודה אישית או מחקר פנימי על מה ולמה בא עלינו הדבר הזה. זהו תיקון רוחני שבא עלינו, ואנו צריכים
פשוט להרים ידיים ולהתפלל. פתאום מגיע סיבוב חד ובלתי מובן, שאין לנו מושג איך לצאת ממנו לבד. נדמה לנו שנשמטנו מסדרי העולם, ורק הרמת ידיים כלפי מעלה תעזור. רק הבנה שהשכינה נמצאת איתנו גם כאן.
"בשבירה – איזשהו איזון מתחיל", כך ימימה אומרת. השבירה מרעידה לנו את הקרקע, כל מה שידענו לפני כן כבר לא ממש רלוונטי. כמו אפרוח שקליפת הביצה העוטפת והמגינה עליו מתחילה להיסדק לו, ואין לו מושג איזה איזון חדש מצפה לו, כי כרגע חייו נשברים. ודווקא כשאנחנו מוכנים להודות שאנחנו שבירים – צומח בנו איזון חדש. הקרקע רועדת
ונסדקת, ומתוך הסדק יכול לצמוח משהו שלא היה צומח אם הקרקע היתה אטומה. אדמה שבורה היא אדמה מצמיחה. השבירה היא לא סוף התהליך שלנו, היא לא רק התרסקות כל מה שידענו עד היום. השבירה היא תחילתו של תהליך חדש בתוכנו, של מדרגה חדשה. אנחנו יכולים רק להתפלל עליה, ולהיות שם עם הרבה הרבה לב. בלי שכל, בלי מחשבות, רק לתת לעצמנו עוד חום לב ועוד חום לב, עד שהשבר יתרפא ויעלה בנו איזון חדש. עד שנגלה איך מתוך הדין הנורא יוצא העומק
הפנימי של החסד.
כי עלה השחר
יש דברים שהם תיקון הנשמה שלנו, ותיקון העולם כולו. לא קיבלנו ולא נקבל על זה הסברים, אנו מרכינים ראש, כי לכך נוצרנו. ימימה אומרת שכשאנחנו מוכנים להסכים לכך שיש לנו תיקון, ולהרים ידיים ולבקש עזרה מלמעלה – יהיו לנו יותר הבנות בנפש ובגוף איך לעשות את תפקידנו. "אדם שמסכים – מתרחש בו שינוי גדול, הוא מבין" (ימימה).
הסכמת-לב פשוטה לכך שהקדוש ברוך הוא מכוון כל צעד, כל נשימה, כל שמחה קטנה, כל כאב ואכזבה. הוא יושב איתנו בתוך הסדר שבפנים, והוא יושב איתנו בתוך הכאוס שבחוץ, וגם כשהוא מתרחק, ראשו תמיד אלינו.
כשיעקב אבינו נאבק עם המלאך ויכול לו, המלאך מבקש ממנו בסוף המאבק: "שלחני, כי עלה השחר" )בראשית לב(. ויעקב מיד משיב: "לא אשלחך, כי אם ברכתני". כדי להוציא איזון חדש מתוך השבר צריך לבקש, דווקא מהשבר הזה, את הברכה. לשבת בחוץ עם השכינה הבוכה, ולבקש ממנה ברכה דווקא שם. עד שנוכל להיכנס, עד שיעלה לנו השחר.
ליום פטירתה של ימימה, אספתי כמה משפטים ממנה וחיברתי מהם תפילה. לכל מי שמרגיש שמקבל ממנה אור, אני מציעה להדליק נר לזכותה ולהתפלל על החסד והרחמים שיתגלו בפנינו בעולם הזה, על הטוב הנִראה והנִגלה, עד שייבקע כשחר אורנו.
"מה שאנו עוברים הוא זמני. נדמה שהכל סגור, אבל בפנים – הכל פתוח. תבוא התחדשות גדולה, אז אין לפחד ממה שקורה. בכל מצב תנסו להחזיר את עצמכם לעצמכם, ותנו להשגחה להיכנס ולחבק אתכם.
הלב יקבל את אורו בחזרה, המיית החיים תשוב לשכון. ויהיו קשיים בריאים, אבל נדע להגיע. רק להיות אמיצים, מתוך מחשבה איתנה שדבקה בטוב, מתוך זקיפות קומה. הכל יהיה כה טוב, טוב שהוא באמת טוב. ברוחני, גם בזמן שעצובים – יש תפילת רחמים. מבקשים, ומבקשים, וממשיכים, כי יש לנו גם את מחר. אז כל אחד יתבודד עם עצמו, יהיה אמיתי עם עצמו, עד שנוכל לשיר 'אשרינו מה טוב חלקנו'. עד שנרגיש 'אשרינו' באמת".
זכַּוּתה תגן עלינו. בשורות טובות לכל עם ישראל, ישועות ונחמות.