בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
דִּבְרֵי אוֹהַבְכֶם בֶּאֱמֶת לָנֶצַח, נָתָן מִבְּרֶסְלֶב

דִּבְרֵי אוֹהַבְכֶם בֶּאֱמֶת לָנֶצַח, נָתָן מִבְּרֶסְלֶב

אנחנו על גבעה, יופי אינסופי פרוש מתחתינו. קשה לכנות אזור שהוא לא ארץ הקודש כ"יפה" אבל זה באמת משהו מיוחד. נדמה שהשמים כל כך קרובים עד שאפשר כמעט לגעת בהם, פרחים וצמחיה ירוקה ובוהקת, כאילו מישהו העביר פילטר על הכל. הכל נוצץ, מבריק ומשמח. אני רק רוצה לעמוד שם ולנשום עמוק, לשחרר את כל מה שיושב על הלב. אבל לא עבור זה הגעתי לכאן. 

מאחוריי ניצבת בקתה קטנה שהיא ה-ענין. הציון של רבי נתן שטרנהרץ מנעמירוב. צאצאית של צדיק וסקפטית על צדיק, לכו תבינו. "קחי, קחי" אומרת לי מישהי ומושיטה לי עותק של "ליקוטי תפילות". "אלו תפילות שרבי נתן חיבר על התורות של רבי נחמן" היא מוסיפה. פתחתי בו באקראי, בשלב הזה הסקפטיות השתלטה על כל חלקה טובה אצלי בלב, שטפה אותי מהקודקוד ועד לכפות הרגליים. "וצריך להאמין בצדיקים" פותחת השורה שעליה נפלתי. 'די, נו. זה פוקס'. אמרתי לעצמי, מנסה לנרמל איזה ניצוץ שהתעורר ופתחתי בספר שוב בעמוד אחר. "וצריך להאמין מאוד בצדיקי אמת" הוא גער בי קלות ואז הרחיב את התפילה על עניינים שישבו לי על הלב. על בגדים ששבועיים לפני עלו בלהבות אצלנו בבית, על נקודות שלא סיפרתי לאף נפש חיה בעולם. וזה מה שהייתי צריכה בשביל לשבור את כל החומות בפנים, רגע אחד שבו מישהו הביט אל תוך הלב שלי, שיקף את הבלגן שמתחולל שם וניסה לעשות בו סדר. וזהו. זה היה הרגע שידעתי שאני קשורה ומחוברת, לליקוטי תפילות – ולרבי נתן.

וָיֵשׁ לָנוּ בַּמֶּה לִשְׂמֹחַ בְּכָל חִדּוּשׁ וְחִדּוּשׁ וּבְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר

בכל פעם שטסתי לבקר באומן, וידאתי שנעצור גם אצלו. באחד הביקורים, בבוקר יום ההולדת שלי, מכל הימים, הודיעו לנו שהדרך לברסלב נחסמה מעוצמת הגשמים, ובכיתי מרורים – "איך, רבי נתן? איך זה שעד שאני פה – אתה לא מזמין אותי לבקר?" באחת התורות בליקוטי מוהר"ן רבי נחמן מסביר שהצדיק הוא לא סטטי, לפעמים הוא יסביר לך פנים ולפעמים הוא מתרחק – לא כי אתה לא בסדר, חלילה, אלא מפני שהוא פשוט יודע שזה מה שהכי נכון עבורך ברגע הזה לעבודת הבורא. ומה אני אומר, רבי נתן ידע שהדבר הכי נכון עבורי הוא לבנות את הגעגוע. וזה עבד. מאז אני כבר לא עומדת בחצר ונושמת עמוקות, או מחכה ליופי הבריאה שנפרש מתחת לרגליים. רק מתגעגעת למרווח הצר-צר-צר שליד הציון, רק רוצה להניח ראש עייף על מקום מנוחתו של רבי נתן, ובין מילת געגוע אחת לנוספת, לספר לו כל מה שעבר מאז שנפגשנו, וכל מה שאני מתפללת שיקרה עד לפעם הבאה שנתראה.

ובאמת, אני לא חושבת שמבינים את המעלה שלו. של האדם הזה, שנפטר בעשרה בטבת ויכל להיות רבי גדול בפני עצמו, להיות 'רבי נתן' שיש לו 'רבי נתן' משלו או להמשיך בעסק האמיד של משפחתו – הוא בחר להקטין את עצמו וללכת אחרי המורה שלו בידיעה שהוא פגש את המקום שלו בתורה שבלעדיה הוא לא חצי בן אדם, אלא כמו לא קיים בכלל, ובחר בענווה ובשמחה להיות ה'נתן' של רבי נחמן, לכתוב את הספרים והתורות שלו ולהצטער, באמת, על כל מילה שאבדה בדרך. "ופה לא המשיך עוד. חבל על דאבדין" הוא מציין לא פעם. ורבי נחמן עצמו מורה: "כָּל אֶחָד מִכֶּם יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּהַתּוֹרָה שֶׁלִּי. אֲבָל נָתָן יֵשׁ לוֹ חֵלֶק גָּדוֹל יוֹתֵר מִכֻּלְּכֶם. עָנָה וְאָמַר אַתֶּם יוֹדְעִים זאת שֶׁאִם לא הָיָה הוּא לא הָיָה לָכֶם אֲפִילּוּ עָלֶה אֶחָד מֵהַסֵּפֶר". 

כל כך הרבה תלאות הוא עבר בגלל הדרך היפה שהוא בחר בה – נידויים ובזיונות ומעשי ונדליזם של ממש, הוא אפילו נכלא לתקופה, ועדיין הוא לא מפסיק להודות על התורה הגדולה שהוא קיבל מרבי נחמן. מודה לה' על נס ההתקרבות לאדם בכזה קנה מידה. אני מנכסת לעצמי את הכינוי שהדביק בו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב וקוראת לו – "מיין נתן'לע"; רֵבי נתן שלי. אבל זה בדיוק מה שהוא, משייך את עצמו אל הכלל, וממש כמו רבי נחמן שכתב אל אלה שעמנו פה, ואל אלו שאינם, מדבר אל כל אחד כאילו הוא הבן או הילד האישי שלו.

הַכּוֹתֵב בְּחִפָּזוֹן מִתּוֹךְ צַעַר וְשִׂמְחהָ

והוא מתוק, באמת. זה יוצא דופן לקרוא לרב מתוק, אבל הוא מתוק, בחיי. באסופת המכתבים הכי מרגשת בעולם, "עלים לתרופה", שמאגדת מכתבים שהוא כתב לאנשי שלומנו, כלומר: לשכנים, לחברים, לבנים שלו, לנכדים של רבי נחמן, הוא ממלא שורות כמו אדם שתוכו רצוף אהבה, והמכתבים האלה הם בבת עיני, הם פשוטים-פשוטים. תכלית הפשטות. הוא כותב על  חרדת ה"אין לי מספיק בגדים", "ומה יהיה עם הכסף?" או "מתי אני אתחתן?", על הכל הוא כותב. הכל, אפילו על הקנאייץ' של הכובע או על התדירות הלא מספקת של המכתבים שכותב אליו בנו האהוב. וכל מכתב פותח במילים מלאות רגש, כמו "אֲהוּבִי בְּנִי חֲבִיבִי", וחותם תמיד בזריקות קטנות של חיזוק לאמונה – כמו "לְמַעַן ה' יִתְבָּרַךְ תִּתְגַּבֵּר בְּכָל עֹז לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. וּבְטַח בַּה' כִּי לֹא יַעֲזֹב אוֹתְךָ. וְהַכֹּל יִתְהַפֵּךְ לְטוֹבָה" ,"חֲזַק וֶאֱמַץ וּבְטַח בַּה'", אוּן טַאקֶי פָארְט, הָאפּ. – והעיקר, רק שמחה. וַעֲדַיִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמִּי וְעִמְּךָ בִּפְרָטִיּוּת וְעִם כֻּלָּנוּ

וזה חשוב-חשוב, כי לפעמים קשה לשאוף אל הרב. לפעמים את דווקא רוצה מישהו שהוא בחינת ה'תלמיד'. מישהו שכשהרב יאמר לו – "צריך לשמוח בשבת, נתן!" צריך לקרא את התשובה שלו, כשהוא אומר שהוא חשש ופחד שהוא לא יצליח. צריך מישהו שמרגיש שהוא קרוב אליך. והוא לא רב, הוא לא, הוא קדוש ומתוק, ומזוכך ביסורים, ממש. ועדיין, הוא בחינת התלמיד. הוא המראה שלי והחיזוק שלי. והוא מרגש אותי לילה-לילה כשאני קוראת ממנו מכתב. רגע לפני השינה, שספק נכתב לאחרים, וספק יועד אך ורק אלי. וְיָרוּם קַרְנְךָ וּמַזָּלְךָ וְיַצְלִיחֲךָ בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְנֶה, כְּנַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ אוֹהַבְךָ בֶּאֱמֶת לָנֶצַח וּמַעְתִּיר בַּעַדְךָ. נָתָן מִבְּרֶסְלֶב.

[email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן