בס"ד

דִּבְרֵי אוֹהַבְכֶם בֶּאֱמֶת לָנֶצַח, נָתָן מִבְּרֶסְלֶב

דִּבְרֵי אוֹהַבְכֶם בֶּאֱמֶת לָנֶצַח, נָתָן מִבְּרֶסְלֶב

אנחנו על גבעה, יופי אינסופי פרוש מתחתינו. קשה לכנות אזור שהוא לא ארץ הקודש כ"יפה" אבל זה באמת משהו מיוחד. נדמה שהשמים כל כך קרובים עד שאפשר כמעט לגעת בהם, פרחים וצמחיה ירוקה ובוהקת, כאילו מישהו העביר פילטר על הכל. הכל נוצץ, מבריק ומשמח. אני רק רוצה לעמוד שם ולנשום עמוק, לשחרר את כל מה שיושב על הלב. אבל לא עבור זה הגעתי לכאן. 

מאחוריי ניצבת בקתה קטנה שהיא ה-ענין. הציון של רבי נתן שטרנהרץ מנעמירוב. צאצאית של צדיק וסקפטית על צדיק, לכו תבינו. "קחי, קחי" אומרת לי מישהי ומושיטה לי עותק של "ליקוטי תפילות". "אלו תפילות שרבי נתן חיבר על התורות של רבי נחמן" היא מוסיפה. פתחתי בו באקראי, בשלב הזה הסקפטיות השתלטה על כל חלקה טובה אצלי בלב, שטפה אותי מהקודקוד ועד לכפות הרגליים. "וצריך להאמין בצדיקים" פותחת השורה שעליה נפלתי. 'די, נו. זה פוקס'. אמרתי לעצמי, מנסה לנרמל איזה ניצוץ שהתעורר ופתחתי בספר שוב בעמוד אחר. "וצריך להאמין מאוד בצדיקי אמת" הוא גער בי קלות ואז הרחיב את התפילה על עניינים שישבו לי על הלב. על בגדים ששבועיים לפני עלו בלהבות אצלנו בבית, על נקודות שלא סיפרתי לאף נפש חיה בעולם. וזה מה שהייתי צריכה בשביל לשבור את כל החומות בפנים, רגע אחד שבו מישהו הביט אל תוך הלב שלי, שיקף את הבלגן שמתחולל שם וניסה לעשות בו סדר. וזהו. זה היה הרגע שידעתי שאני קשורה ומחוברת, לליקוטי תפילות – ולרבי נתן.

וָיֵשׁ לָנוּ בַּמֶּה לִשְׂמֹחַ בְּכָל חִדּוּשׁ וְחִדּוּשׁ וּבְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר

בכל פעם שטסתי לבקר באומן, וידאתי שנעצור גם אצלו. באחד הביקורים, בבוקר יום ההולדת שלי, מכל הימים, הודיעו לנו שהדרך לברסלב נחסמה מעוצמת הגשמים, ובכיתי מרורים – "איך, רבי נתן? איך זה שעד שאני פה – אתה לא מזמין אותי לבקר?" באחת התורות בליקוטי מוהר"ן רבי נחמן מסביר שהצדיק הוא לא סטטי, לפעמים הוא יסביר לך פנים ולפעמים הוא מתרחק – לא כי אתה לא בסדר, חלילה, אלא מפני שהוא פשוט יודע שזה מה שהכי נכון עבורך ברגע הזה לעבודת הבורא. ומה אני אומר, רבי נתן ידע שהדבר הכי נכון עבורי הוא לבנות את הגעגוע. וזה עבד. מאז אני כבר לא עומדת בחצר ונושמת עמוקות, או מחכה ליופי הבריאה שנפרש מתחת לרגליים. רק מתגעגעת למרווח הצר-צר-צר שליד הציון, רק רוצה להניח ראש עייף על מקום מנוחתו של רבי נתן, ובין מילת געגוע אחת לנוספת, לספר לו כל מה שעבר מאז שנפגשנו, וכל מה שאני מתפללת שיקרה עד לפעם הבאה שנתראה.

ובאמת, אני לא חושבת שמבינים את המעלה שלו. של האדם הזה, ש