לפני כמה שבועות ישבתי עם דף ועט ובכי וכתבתי לעצמי מה אני מרגישה, ותוך כדי כך קלטתי פתאום: אני עושה עם הקדוש-ברוך-הוא הורדת ידיים.
אני לא מסכימה לקבל את תנאֵי החיים שהוא בחר בשבילי, ולא משנה שאני יודעת שאין לי סיכוי, ולא משנה כמה אני סובלת מהמאבק הזה – אני מרגישה שבשביל להיכנע ולהרפות אני זקוקה להרבה הרבה יותר כוח מאשר בשביל להשאיר מולו את היד עיקשת ורועדת באוויר.
אני יודעת שהדרך היחידה שיהיה לי טוב היא קודם כול להיכנע לפני השם.
אבל אני רוצה להיכנע ברכּוּת, בטוֹב, לא מתוך תבוסה.
טאטע, איך??
הרגשתי את זה פעמיים באותו יום:
בצהריים קרה בבית משהו לא מוצלח. זה קורה לעתים יותר מדי קרובות, כבר שנים. לא משנה מה ניסינו, אילו רעיונות העלינו – שום דבר לא מחזיק מעמד. עשינו כל מה שאנחנו יכולים! כל כיוון עזר לשלושה ימים בערך.
זה פשוט הרתיח אותי. הרגשתי חסרת אונים בצורה בלתי נסבלת. אפילו להיות אמא שדואגת למשפחה שלה אני לא מסוגלת?? ולמה, למה זה קורה?
כבר הרגשתי בפנים, בידיעה ברורה, שהאפיק הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב הוא להרפות. להפסיק להילחם בזה. לא להעלות יותר את הנושא.
האם זה יפתור את הבעיה? לחלוטין אין לדעת. אין שום הבטחה, אבל היה לי בהיר שאם יש סיכוי – זה היחיד.
ולא רציתי! זה קומם אותי! למה, אם יש צד לא-בסדר – כרגיל אני זו שצריכה לעשות עבודה?
למה אין לי התחייבות שזה אכן יעזור?
ולמה אין לי דרך להכריח את המציאות להיות כמו שאני רוצה?
הרגשתי 'אנטי' עצום להיכנע לפני השם ולהרפות מזה, אפילו שהיה לי ברור מה הוא רוצה ממני.
בערב נחְתי במיטה (מנסה להתאושש מווירוס חזק שהיה לי) והרגשתי שאני מתחילה להרגיש רע, גופנית וגם נפשית, פשוט כי אני רעבה. ידעתי שהדבר הנכון הוא לבקש מאלחנן, שהיה בסלון, להכין לי משהו. אלחנן רוצה שאני אבקש ממנו… מבחינתו זו לא הפרעה כמו שברור לי. אבל שנֵאתי את העובדה שאני כל כך נזקקת. כזאת רעועה. שאחרי יום שלם שבו הייתי במיטה, אחרי שבמשך שעות על גבי שעות הוא שמר על הילדים תוך כדי עבודה, ובזמן שהוא טורח בשבילם על ארוחת ערב – אני צריכה להוסיף לו עוד עול.
ידעתי שבכך שאני ממאנת לפתוח את הפה ולבקש ממנו עזרה – אני מזיקה לי, ושמאוחר יותר גם הוא יסבול מכך. היה לי ברור שהדבר הנכון הוא לבקש. אבל פשוט סירבתי לשתף פעולה עם העובדה שזה המצב שלי. אני לא רוצה להסכים לזה!
הרגשתי 'אנטי' עצום להיכנע לפני השם ולהסכים להזדקק, אפילו שהיה לי ברור מה הוא רוצה ממני.
בערב בכיתי נורא לאלחנן. עליי, על מה שנהיה ממני. כשחשוך לי אני ממש שוכחת את האור (וואלה, חש"ך – שכ"ח!), וצריכה שהוא יזכיר לי שיש תקופות ארוכות טובות. אבל מייאש אותי לדעת שגם כשיחזור האור – והוא תמיד טוב יותר מהאור שקדם לחושך, ותמיד שווה את החושך – אהיה כל כך רחוקה מרמת התפקוד הנורמלית שהייתי רוצה להיות בה. גם כשטוב – אני לא מתקרבת אפילו להיות מנהלת-בית נורמלית. לא אדם כזה אני רוצה להיות… לא מסכימה להיכנע!
ובעיצומו של הבכי הסוער התפנה לי פתאום מקום להבנה, שהפיקה ממני מילים שקטות:
אני זו שמרגישה בהורדת ידיים עם השם; הוא מצידו לא נאבק איתי.
זה בדמיון שלי, ואני חייבת – אני רוצה – למצוא דימוי אחר.
סוף סוף התחילה להגיה תקווה.
כשחזרתי אחר כך למשימה למצוא דימוי חדש, נזכרתי מיד בלידת המתוקה שלנו לפני כשנה ורבע:
דווקא העובדה שבעלי לא הספיק להגיע, ושתומכת הלידה לא הצליחה לבוא, ושאפילו אנשי הצוות הרפואי עסקו בלידה מסובכת יותר ונאלצו להשאיר אותי רוב הזמן לבד – לא הותירה לי ברֵרה; הוכרחתי להישען על היחיד שהיה איתי בחדר: השם.
לדבר אליי בשמו, ללטף אותי – ממש בפועל – מתוך ידו… הזיכרון המופלא הזה לא מפסיק להיות בשבילי עוגן יציב ורגוע. אני יודעת איך זה להיות איתו בלי מאבק, הייתי שם.
החלטתי שאני רוצה לדמיין אותו איתי, ממש כמו שהייתי אני השבוע עם בתי האהובה בת השנה-ורבע: הלכתי איתה לקבל חיסון, חיבקתי אותה ממש תוך כדי הדקירה, אמרתי לה מילים טובות, הבנתי את הכאב, הפחד והעלבון שלה, וגם כשהייתי משוכנעת שאני עושה את הדבר הנכון – בצרתה לי צר.
…דעונת, אני יודע שכואב לך. אני מעניק לך את הכאב הזה כי בסוף המשבר, כמו תמיד, ייוולד ממנו אור גדול גם לך וגם לאחרים. אבל עכשיו כואב לי איתך מאוד, אני מחבק אותך ומחזיק לך את היד.
הַרְפִּי וּדְעִי – הֲיִי דעה, רק דעה – כי אני השם.
