כמה את אוהבת את עצמך מ1-10?
חשבת פעם על הלהבה? כמה היא נקייה, כמה טהורה. אפשר להסתכל עליה שעות!
ישנה סגולה, שעל מנת לטהר את העיניים שלנו מדברים לא טובים שראינו, צריך להסתכל על נרות החנוכה במשך חצי שעה לאחר ההדלקה. אולי כי יש בלהבה משהו שמאפשר לנו להתחבר לדבר הטהור הזה שהיא מסמלת עבורנו.
אני מדמה את הלהבה לערך העצמי שקיים בתוכנו. נולדנו עם הלהבה הזו, הטהורה הזו, הנקייה הזו, שדולקת כל הזמן, שלהבת מדהימה, בוערת, חיה ו'בועטת' שמגיע לה לחיות ולהיות במקום הכי טוב שיש. היא משהו מיוחד, כשלעצמה, בלי קשר לתארים, יכולות, כישורים, הצלחות. סתם כי הלהבה עצמה מדהימה ומרהיבה ביופייה וניקיונה.
אבל שכחנו את זה, שכחנו מה זה להיות ילדים ומכאן גם שכחנו להתייחס לעצמנו קצת ככאלה. נדמה שהילדה ההיא שהייתי פעם, כל כך רחוקה ממני. כשאני רואה ילדה ברחוב, ובהקשר לתקופה – ילדה בשבי, לבנו יוצא אליה. אנחנו אומרים לעצמנו, סליחה? !זו ילדה!!! לא מסוגלים להכיל שהמנוולים האלה מחזיקים בדבר הכי טהור שיש בעולם, וכל מה שבא לנו לעשות זה לחבק אותה, חיבוק הכי ארוך בעולם, כזה שרק כשהיא תחליט הוא יסתיים. לתת לה את כל האהבה שהיא זקוקה לה. כל מה שבא לנו זה לעטוף אותה בגופנו ובמילים טובות, כי אין יותר precious (יקר ערך) מזה!
והאמת שכל ילד ראוי לזה, גם אנחנו כשהיינו ילדים, אממה, שמאז גדלנו קצת, ועוד קצת, ועוד קצת… והפכנו להיות איכשהו מבוגרים, כאלה שמותר לדבר אליהם בנוקשות, או להטיח כלפיהם ביקורת קשה! ואין מי שמטיח בנו ביקורת קשה כפי… שאנחנו עצמנו מטיחים!
כמה משפטים קשים נזרקים לאוויר ברגעי חיפוש אחר המפתח לאוטו, או המשקפיים, אודות האיחור שנצטרך לתת עליו את הדין מול הבוס, או אם נשפך לנו הקפה. בקיצור, אין סוף סיבות למה לפגוע בעצמנו, במעין שקר עצום שאנו משקרים לעצמנו שוב ושוב שזו הדרך הטובה ביותר לחלץ את עצמנו מהטעות, ללמוד ולהתקדם.
אבל לגלות לכם משהו? האור הזה, הערך העצמי, הלהבה הזו, הקסומה הזו – זו שקיימת בנו מאז שהיינו ילדים – עוד קיימת, בשלמותה, לא ניתן באמת לפגוע בה. הערך העצמי הזה, שווה כך או כך כמות שהיה, רק צריך להסיר את שכבות קורי העכביש ולהסיט את הווילונות שהתווספו כשהתחלנו להצביע עלינו כאשמים, ומנענו מהאור הזה להופיע ברוב הדרו.
לאט לאט, בואו נתחיל לייפות את המקום מסביב לנר הטהור הזה, שקיים שם בפנים, להפחית רעשי רקע וביקורות, להתחיל לדבר עוד ועוד בצורה יפה כלפי עצמנו ולכבד את מי שאנחנו, לתת לעצמנו את האפשרות לגדול ובאמת לצמוח ולא להנמיך ולרמוס את היופי הזה שקיים בנו. כי אנחנו שווים, מעל ומעבר, סתם כך, בלי קשר לשום דבר.
והאמת? שמי שבאמת רוצה לגדול, כדאי לו לאפשר מרחב טעות… כי אחרת הוא לא יגיע רחוק. אפשר לחשוב שלהיות בחמלה כלפי עצמי זה כאילו להישאר לא מוצלחת או שחלילה לא אשתפר, כאילו ויתרתי לעצמי ואני לא מתכננת להתקדם משם יותר. אבל האמת היא, בהסתמך על מחקרים רבים, שחמלה כלפי עצמנו זה must. כי החמלה כלפי עצמי, האמירה שאני שווה כמות שאני, בלי שום קשר להצלחה או טעות, מאפשרת לי מרחב בטוח ונינוח. עכשיו, כשאני רגועה אני מסוגלת להסתכל על הסיטואציה, לחקור אותה בנחת, מכאן אני יכולה להתבונן בבהירות ולבחור צעדים לשיפור, אבל רק מתוך התפיסה שאני שווה כך או כך, בדיוק כפי שאני, בת של מלך, עם נשמה אלוקית שנתת בי, בלי הוכחה לאחר או לעצמי. אני בפשטות אוהבת את עצמי, כי האור הזה תמיד קיים בתוכי.
