שמעון אהוב שלי!

120 יום בלעדיך… וכל יום כואב ושורט בנשמה. לא, עדיין לא פינינו לך את החדר, ואני לא יודעת מאיפה למצוא את הכוחות לעשות את זה… הנעליים שלך נשארו במקום שלהן, חולצה לבנה זרוקה על הרצפה משמחת תורה. לא נגעתי בה ואני לא מרשה לאף אחד לגעת. אני עוצמת עיניים ומשחזרת את הרגעים האחרונים שלנו יחד. את הסעודה השמחה והמופלאה שהייתה לנו כל המשפחה יחד בחג, חזרנו מההקפות בבית הכנסת והייתה אווירה מיוחדת. יצא שהכנתי בדיוק את כל המאכלים שאתה אוהב, את המרק והקציצות, החלה עם המטבוחה, על כל מאכל התענגת, החמאת לי ואמרת שהתגעגעת לאוכל שלי. אני חושבת שכל פעם שאמרת שטעים לך התענגתי יותר ממך. מאז שעברת לגור עם חברים בקושי היית בא לשבתות וחגים. וגם הפעם, חשבנו שלא תגיע. הפתעת אותנו מאוד כשהגעת פתאום שעה לפני החג. "לא יודע למה, אבל נכנסתי לישון צהריים, כי תכננו כמה חברים ללכת למסיבה כל הלילה, פתאום בשעה שתיים אני מתעורר ואומר להם שאני נוסע להורים וניפגש במסיבה… הם היו בשוק… גם אני לא מאמין שאני פה בכלל… לא יודע מה נכנס בי".

נו, מה נכנס בך? רוח הקודש זה מה נכנס בך… באת להיפרד מאיתנו… אלוקים אדירים מי היה מאמין…

פעם אם היית אומר לי שאתה הולך למסיבה אחרי ארוחת חג, לא יכולתי לאכול כלום, לא יכולתי לחייך וגם לא לדבר, פרצוף תשעה באב ולא שמחת תורה. אבל החיים, החיים לימדו אותי, הלב לימד אותי, הכרית שספגה את הדמעות שלי לאט ובשקט לימדה אותי. למדתי להודות על כל הטוב שיש. אתה פה. לבשת לכבודנו חולצה לבנה, שמת כיפה על הראש ואפילו הגעת לבית הכנסת לקצת זמן. נישקת לרב מזרחי את היד, והכי חשוב, נתנו לך להחזיק ספר תורה בהקפה השישית. תמרה באה אליי באמצע שאמרתי את פסוקי ההקפות, "אמא, אמא, את חייבת לראות, שמעון עם ספר תורה!" הרמתי את העיניים מהסידור, וילון המחיצה הוסט כדי שהנשים יראו את ספרי התורה. אתה החזקת את ספר התורה ורקדת איתו, והעיניים שלך הבריקו כזוהר הרקיע. ישר התחלתי להתפלל: "יה ריבונו של עולם, תקשור אותו אליך בחזרה, איך הוא היה פעם קשור לתורה ולמצוות, על שום פסיק בהלכה לא היה מוותר, קלה כבחמורה, וגם מצוות שאדם דש בעקביו. תקשור אותו מחדש, שהאותיות של ספר התורה ייעשו כתר על הראש שלו. כן, בן שלי, תחבק את התורה יותר חזק. היא אוהבת אותך. היא מחכה לך". בזווית העין ראיתי שגם אבא מוחה דמעה…

כמה שניסיתי לחשוב ממתי השתנית לנו ככה, לא הצלחתי לשים את האצבע על זמן מסויים. נדמה לי שרק בכיתה י"ב התחלת להשתנות לנו. פתאום הפסקתי לכבס לך ציציות, פתאום התחלתי לכבס גופיות, פתאום התחלתי לגלות ריחות מעושנים מהבגדים שלך… אמרתי לעצמי ששנה הבאה תלך לישיבה ובטח תתיישר…

אבל אז הגעת לנו פתאום עם הבשורה שאתה מתגייס ישר. לא ישיבה, ולא נעליים… "אמא, אני כבר לא שם", שמת לי את היד על הכתף, הסתכלת לי בעיניים ואמרת לי שכבר הרבה זמן אתה לא מרגיש קשור לתורה ולמצוות ולא אמרת לנו כדי לא לצער אותנו. הרגשתי שהלב שלי מפסיק לפעום. הרגשתי שהפילו על הראש שלי לבנה ענקית.

ואז סיגלתי לעצמי יכולות אילמות. כמה שתיקות, כמה צפרדעים בלעתי, כמה דברים שעמדו לי על קצה הלשון ורק בניסי ניסים לא נשפכו החוצה. כמה הייתי צריכה ללכת על חבל דק בין ההכלה והאהבה הענקית אליך, לבין האחים שלך שלא ילמדו ממך את השירים והסרטים שאתה רואה…

אבל את הפעם ההיא, זו שנכנסתי אליך לחדר כי חשבתי שאתה לא שם, היית ללא חולצה ואיך שנכנסתי שנינו צרחנו ביחד. אתה נבהלת שראיתי ואני נבהלתי שראיתי. קעקוע של ציפור כחולה היה לך על הכתף. סגרתי את הדלת שלך במהירות ורצתי לחדר שלי, נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה יממה. ואני חשבתי שהפסקת ללכת עם גופיות… איזו תמימה, רק הסתרת ממני את הגועל הזה! לאן הגעת? לאן?

סיימנו את ארוחת החג, הקטנים הלכו לישון, רצו לצבור כוחות להקפות מחר (מי שיער בכלל מה יהיה מחר…)

כשהכנסתי את הסירים למקרר, ניגשת אליי ואמרת לי: "אמא, אני זז". המפתחות של האוטו היו ביד שלך. רציתי להגיד לך: "אולי תישאר?", רציתי להגיד לך: "מי עושה מסיבה בליל שמחת תורה הקדוש"? רציתי לנעול את הדלת ולחבק אותך חזק ולומר "אתה לא בכיוון, נשמה שלי, אתה לא בכיוון"! אבל במקום זה יצא לי: "חג שמח, נשמה, אני אוהבת אותך", ואתה אמרת לי "אמא, אין עלייך בעולם". כבר הלכת לעבר הדלת, ואז רצתי אחריך ולא יודעת מאיפה יצא לי ששמתי את שתי הידיים על הראש ובירכתי אותך ב"יברכך ה' וישמרך". צחקת, כי זה לא משהו שאני עושה בדרך כלל… התחבקנו עוד פעם קצר כזה ואז יצאת. וזהו. יצאת לנו לתמיד. נשמה שלי.

הבשורה הקשה, הצווחה שלי שפילחה את השמיים. שהמלאכים בכבודם ובעצמם ירדו מהשמיים כדי להעיר אותי אחרי שהתעלפתי. ההבנה שלפחות לא סבלת והיית מהראשונים לברוח ממסיבת הטבע ברעים. כנראה שלא הספקת אפילו לראות את הזוועות. ירייה בודדת גרמה לנשמה שלך לעוף גבוה גבוה.

ואני שומעת את ההספדים וכולם מדברים כמה שאתה קדוש, וכולם מדברים כמה שאתה נמצא עכשיו עם קדושי עליון. וקידוש ה', ועוד פעם "מת על קידוש ה'".

בטח אתה צוחק עליי שם חבל על הזמן…

בטח אתה אומר לעצמך… "אמא, נכון הלכת להתפלל על שמעון שלך אצל שמעון הצדיק, ואצל רבי שמעון בר יוחאי, רק שתדעי שמימיני שמעון הצדיק, ומשמאלי רבי שמעון בר יוחאי. כן, כן, הבן שלך! והם דווקא ממש מבסוטים ממני, מאירים אותי באור גדול, הלוואי שגם למטה ככה היו מבסוטים ממני כשהייתי בחיים".

אני מחייכת כי זה נכון. ואני עצובה כי זה נכון.

"יש הקונה עולמו בשעה אחת" איי, כמה שזה מדויק. רק שתדע לך שמעון, שלא משנה כמה היו לנו חילוקי דעות, כמה צער עבר בי כשראיתי אותך, מעולם לא ירדה אהבתי אליך במילימטר אחד. אתה יצאת מהרחם שלי ואנחנו קשורים לעולמים. אהבה שלא תלויה בדבר.

שתלויה כעת בין שמיים לארץ, שמחברת בין שמיים לארץ.

עכשיו כשאתה כזה קדוש, יאללה כפרה, תשלח לנו גאולה, אבל ברחמים, כי כואב לנו בכל הגוף. תגיד לכל הצדיקים שסביבך, שאתה חייב לציית להורים. ואמא ביקשה גאולה אז חייב לעשות מה שהיא מבקשת. ומהר.