התבקשתי לענות על השאלה: איזו דמות היסטורית היית רוצה לפגוש כדי ללמוד ממנה?

כבר שנים אני יודעת שאני מעריכה מאוד שתי דמויות ספציפיות מההיסטוריה היהודית ומייחלת לקבל מהן השראה, אבל רק כשנדרשתי לכתוב על כך – קלטתי לראשונה גם את הקשר שלהן לחיים שלי, וגם שהן ממש משלימות אחת את השנייה.

הדמות הראשונה היא נחשון בן עמינדב, שהמדרש מספר שביציאת מצרים העז וקפץ לים עוד לפני שנבקע.

נחשון לא הסתכל מסביב וחישב את הסיכויים האפסיים לשרוד, לא ניסה לִצפּות את העתיד ובכך היה מרַפּה בעצמו את ידיו עד ייאוש, אלא עצם עיניים, ובעיניים פקוחות צעד את הצעד הקטנטן הבא שהוא, נחשון, יכול לעשות באופן אישי. ואז את הצעד האפשרי הבא. ועוד אחד. וכשהוא עשה את המרב שלו – כשהמים הגיעו לו עד הצוואר – ה' השלים את מעשהו וקרע את הים. כשאני חושבת על כך, אולי אפשר לזהות זאת בשמו – נחשון בן עמינדב: הוא לא שקל מה המידה הנכונה, אלא היה נחוש להתנדב, בנדיבות ובחסד, לפרוץ את מגבלות המחשבה הרציונאלית.

הדמות השנייה שמרשימה אותי כבר שנים, מאז שלמדתי עליה בשיעור היסטוריה, היא רבן יוחנן בן זכאי – הוא חזה את החורבן, ביקש את יבנה וחכמיה כדי להתמודד איתו, ותיקן תקנות אמיצות לְחיים ללא מקדש.

רבן יוחנן לא הסתכל מסביב והתפתה להיאחז בקיים, הוא לא ניסה להיאבק בַּמציאות שהבין שה' גוזר על עם ישראל, אלא עצם עיניים בצער, ובעיניים פקוחות הכיר במצב הנורא והבין אילו החלטות מהפכניות נדרשות ממנו לטובת השלב הבא של עם ישראל, כדי שישתמר בגלות. אולי גם את זה אפשר לזהות בשמו – יוחנן בן זכאי: החנינה מבחינתו תלויה בזכאות, במידה ובדין, ולכן היה לו ברור לאן המציאות הולכת והוא ידע להתנהל בה נכונה בהתאם לנתונים הלא־מעודדים.

גם נחשון וגם רבן יוחנן בחרו בחירה גדוֹלת־נפש, במצב שהדעת מתקשה להכיל. לכאורה אפשר לראות בהם שני הפכים: נחשון היה ממוקד בהווה – בַּצעד הקטנצ'יק שאפשר לעשות עכשיו, ואילו רבן יוחנן בעתיד – בצעדים המשמעותיים שיש להוביל לטובת הטווח הארוך. אבל שמתי לב שמה שדיבר אליי בדמויות שלהם הוא דווקא ההתרכזות של שניהם בהווה (לא פלא – זה אתגר חיי כאִשה, בת־חוה), באופנים שונים־משלימים:

כאמור, נחשון התרכז כל־כולו במילימטר הקרוב, בלי לחשוב על כך שבְּדרך הטבע אין סיכוי שהצעד הקטן שלו יביא לתוצאה הרצויה ויהיה צעד גדול לאנושות.

אבל בעצם גם רבן יוחנן הישיר את עיניו לָעכשיו: בלי התפלספות מנותקת־מהמציאות, הוא הביט נכוחה על מצבו ההוֹוִי של העם, ורק מכיוון שהכיר בו בכנות היה מסוגל לפנות הלאה.

נראה לי שאצל שניהם, למרות המקרים הלכאורה־הפוכים, דווקא הריכוז בהווה הוא שעזר להם להיות מדויקים לטובת העתיד.

כן, זיהיתם נכון; אני תמיד חוזרת על עצמי, ולכן אעשה זאת גם הפעם…

לפני כמה שנים התבוננתי בסיפור אדם וחוה והסקתי ממנו (ומחיי, ומסביבתי) שנשים נוטות לעשייה – doing, עתיד, תשומת לב לְמה שדרוש בחוץ – כשהמקום המיטיב לנו (ולעולם) הוא דווקא הוויה. מאז התחלתי ממש 'לעבוד' בהוויה, וזו עבודת נפש שלא נגמרת – היא נמשכת ומתרחבת ומעמיקה עוד ועוד, וברוך ה' מביאה לְחיים טובים לאין ערוך. כעבור זמן גיליתי שאמנם נטיית־היתר שלי היא לעשייה, והיא אכן לא מדויקת ומזיקה לי, אבל היא לא מיותרת – הדחף האוטומטי העוצמתי הזה לעשייה הוא־הוא שהוביל אותי לכל עבודת ההוויה, כי היה לי חוסר שקט מההווה ורצון חזק לתקן ולהגיע לְעתיד טוב.

בצד הגברי, כך הבנתי, נמצא ההפך־המשלים: אצל גברים הנטייה היא להוויה – being, הווה, תשומת לב לְמה שדרוש בפנים – כשהמקום המיטיב לעולם (ולהם) הוא דווקא עשייה. אבל כמוני־כמוהו: כשבעלי ואני העמקנו בכך פעם, הוא הסביר לי שגם אצלו – הנטייה המשמעותית להוויה, הגם שאינה מדויקת, יכולה להוביל בסופו של דבר לעשייה.

אצל רבן יוחנן ואצל נחשון רואים זאת בפועל – איך מבט מרוכז בַּמקום ובַזמן הנוכחיים, בשילוב עם ידיעת השאיפה לעתיד, מובילים את עם ישראל קדימה.

נשיאת ההפכים עשייה־הוויה (כמו בכל תחום) היא הכוח המנצח שיוצר בסופו של תהליך פרי מתוק. המתכון לַחיים הוא דיוק מַתמיד של האיזון בין שני הכוחות האלה. שנזכה 🙂