בס"ד

הוציאה ממסגר נפשי שלוש תנועות־נפש לאדר

הוציאה ממסגר נפשי שלוש תנועות־נפש לאדר

ונהפוך הוא
יש מרכיב אחד בחיינו שאיתו אי אפשר להתווכח, והוא האינטואיציה. אי אפשר לנצח אותה, היא שם וזהו זה, ובעולם מודע כמו שלנו, העיקר הוא להקשיב לה, לא לטעון כנגדה טיעונים או להתכחש לה. אבל באדר אפשר לנסות. האינטואיציה נוצרת מחוכמת־הלב הפנימית אמנם, אבל גם מוּנעת מהתנסויות קודמות, לבטים, קשיים ומחסימות פנימיות שאותן בהחלט שווה לנסות לפתוח.
רק פעם אחת ביום ללכת כנגד האינטואיציה, אבל בלי לחכות לעצמנו בסיבוב עם "אמרתי לך שזה לא יצליח", אלא להיפתח לפעולה שונה מזו שהיינו רגילים לעשות עד כה. השינוי מוסיף אל הלעשייה שלנו גוון של פתיחות וחידוש, וממילא בכל חידוש ישנה שמחה. ואם נטעה? והרי אנחנו טועים לפעמים גם כשאנחנו הולכים עם האינטואיציה יד ביד…


מה שאלתך וינתן לך
לכל אדם יש שאלה פנימית, די נוקבת, שמפעילה אותו ומכוונת את מעשיו, רצונותיו, דמיונותיו, מפגשיו, הישגיו. ותתפלאו כמה שהשאלה הזאת יכולה להיות פשוטה, למשל: אני שייכת? למשל: יקבלו אותי כפי שאני? יש תוחלת לכל המעשים שלי? יש לי תקווה? אני אהובה?
השאלה פשוטה, אלו רק הדרכים שבהן אנחנו נמלטים מפניה שהופכות אותה למסובכת. אנחנו נעבוד מבוקר עד לילה כדי להצטיין ולקבל הערכה, במקום לשאול את עצמנו מדוע אנחנו חשים כל כך לא מוצלחים. אנחנו נלך אל מי שמקבל אותנו ממילא, גם אם בתוך תוכנו אנחנו יודעים שהמפגש איתו לא מניב פירות נכונים לנו, רק כדי שלא נצטרך לעמוד ולשאול: יאהבו אותי? ולגייס את כל הכוחות הפנימיים כדי לענות לעצמנו בכנות.
ולמרות זאת, כדאי לשים לב בכל פעם שאנחנו מתאמצים יתר על המידה ומרגישים שהמעשים שלנו נוטים על צידם, שבעצם ברחנו עכשיו מהשאלה שלנו. ובעדינות לדייק את עצמנו בחזרה.
זה לא תמיד פשוט. דרוש אומץ כדי לעמוד מול השאלה שלנו ולהתמסר לכאב שהיא מביאה איתה. אבל לאורך זמן, כשלומדים לזהות שעכשיו אני אמורה לעמוד מול "אני אהובה?" זה כבר קצת פחות כואב, כי בזיהוי יש מתנת אמת. ומה אחרי הזיהוי? ימימה אומרת "ותתחילו גם למצוא תשובות". שאלתך תנתן לך, ויהיו לך מספיק תעצומות נפש כדי לענות.


כי אם החרש תחרישי
יש שני סוגי מחלות הפוכים זה לזה: מחלה כרונית ומחלה אקוטית. במצב הכרוני, המחלה עושה את פעולתה בפנים, בשקט, הגוף נכנס למצב מתמשך של חוסר נוחות, מתרגל אליו ודועך לאט לאט עד שככה נדמים בעיניו החיים. מחלה אקוטית היא מחלה חריפה, מהירה, משתוללת. לעתים היא מנצחת, לא עלינו, אבל לעתים מיד אחרי המהומה יבוא ריפוי שלם.
וכמו הגוף, כך הנפש. יש תקופות שבהן היא נכנסת למצב של גרירת רגליים, מתהלכת בעולם ומנמיכה ציפיות. זה יכול לנבוע מריבוי אכזבות, ריבוי כאבי לב, ריבוי המתנה שהרי "תוחלת ממושכה מחלה לב" (משלי יג, יב). וזה נראה כמו שקט, אבל זה רק מפני שבפנים הכול כבוי.
המצב האקוטי הוא כשהנפש בהתעוררות והכול כואב לה, הכול! היא רוצה כאן ועכשיו תשועות גדולות וקטנות, היא לא מסתדרת עם מה שניתן. זה מצב מבהיל ולא נוח, אבל האמת היא שזה מצב מצוין ובריא לנפש ולנשמה, כי היא יודעת שיש טוב והיא מאמינה בכל מאודה שהוא אמור להגיע אליה, אחרת היא לא הייתה משתוללת.
המצב האקוטי הוא כמו צעקה פנימית שצריך לייקר, לאהוב ולטפח, זה לא זמן להחריש ולגרור רגליים. הוציאה ממסגר – נפשי, על ידי התעוררות הנפש נצא מן ההסגר, מן האדישות, מן הגלות הפנימית הכרונית. נגיע אל עולם חדש.

[email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן