היא יושבת על הספסל, מחכה לנכדים שיגיעו. היא תמיד מגיעה קצת לפני הזמן.
היא אוהבת לשבת ולהתבונן בעוברים ושבים.
יש לה ספסל קבוע שכל הנכדים מזהים, מעט סדוק בצדדים וצבעו מבריק למרות שנותיו הרבות. הם אוהבים לדמיין יחד מי ישב עליו ואלו דמויות עברו לפניו.
הנכדים מעט מתעכבים, יש לה זמן לשבת ולהתבונן בעוברים ושבים.
אישה עוברת עם תינוק, והיא נזכרת איך הייתה פעם צעירה עייפה ומלאת מרץ, איך מיהרה לדחוף עגלתה במעלה הרחוב כשעל ליבה מנשא, איך מיהרה להגיע לביתה, לנוח מעט מהמסע.
ילדה חולפת מול פניה בריצה, שערה הזהוב מתנדנד מצד לצד ומפיץ ריח ילדות נעים. היא נזכרת איך הייתה רצה בשדות, משחקת מחבואים, גונבת עוד מעט זמן משחק בשעת בין ערביים.
בדרך חזרה הביתה הייתה אוספת פרחים, לפייס את אמא כי לא עמדה בזמנים. ואמא, שכבר הייתה רגילה להמתין, העמידה פני מופתעת כאומרת "עכשיו מגיעים?", בעודה נוטלת מידי בתה באהבה פרחים מאולתרים.
כשזוג צעיר ומבויש חולף על פניה בצעדים מהוססים, היא נזכרת בפרפרים בבטן ובסומק בלחיים, בספקות, בתקוות, בתפילות וברגע של חופה בו הזמן עמד מלכת כמנסה להכיל הווה ואין סוף עתיד.
הזיכרונות שחולפים על פניה מותירים אותה מעט נסערת. היא מביטה בעוברים ושבים וקנאה מתגנבת ללבה, לא קנאה הרסנית אלה כזו שמרבה חוכמה. היא רוצה שוב לחזור לאותם הימים, לייקר כל פיסת חיים.
לו יכלה, הייתה עוצרת את העוברים ושבים ומבקשת שיחזיקו מעט את הזמן.
מול פניה חולפים בחורים, קצת צעירים קצת זקנים, הם מתיישבים בספסל לידה וחוזרים בקול על שורות הגמרא "כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב", הם קוראים ומסבירים על קדושת ישראל המקדשים את הזמנים.
היא מקשיבה ללימודם, העבר אינו קורא לה.
היא מלטפת את קמטי פניה, פיסות חייה, באהבה. היא שלמה, עם הזמן שעבר ועם מה שעתה.
