בס"ד

יום שני, 15 אוגוסט, 2022
הכי עדכני

כולנו אנשים חולמים. לכל אחד מאיתנו יש איזו ציפיה סמויה או גלויה לעתיד טוב ומבטיח, וכל חלום מבטא תשוקה למפגש עם הטוב השלם הצפון לנו.

זה יכול להיות זוגיות, הורות, בית, הצלחה בעסק, התקדמות במישור הפנימי, תפילה, יכולת השפעה ועוד ועוד. כל אדם והעדפותיו, כל אדם וחלומותיו.

לאחרונה גיליתי על עצמי שלפעמים אני כל כך נהנית לחלום, אפילו יותר מאשר להגשים את החלום. מפליגה בדמיון ומתחמקת מעשיה מחייבת. הרבה יותר קל, פשוט ונעים לחלום – כי בדמיון הכל אפשרי, ואפשר הכל. לא צריך לבחור, לא צריכים להתחייב ולוותר על דברים אחרים. פשוט שוגים באשליה ומתענגים עליה.

מתי מתחיל הסכסוך בתוכי? כשהאידיאל יורד לחיי המעשה. שם פוגש הדמיון האינסופי במגבלות המציאות, הרעיון האוטופי צריך ללבוש פנים וצורה ונאלץ להצטמק כדי להיכנס בחרכים הצרים שהעולם הזה מאפשר לו. זהו תהליך צמצום, והוא כואב. הרבה פעמים בדיוק במקום הזה נוצר משבר, והשברים גורמים לנו לנטוש את החלום.

אז למה לכאוב אם אפשר להמשיך לדמיין וליהנות? למה להתחכך במציאות המוגבלת אם אפשר לאחוז בתמונה המושלמת שיש לנו בראש?

הסוגיה הזו עולה גם מתוך סיפורו של רבי שמעון בר יוחאי כשהתחבא עם בנו אלעזר במערה. הם ישבו שם שנים רבות, למדו סודות עמוקים ושייטו בעולמות עליונים. כדי לשמור על קיום הגוף עשה עימם הקב"ה נס: זימן להם עץ חרוב שצמח ליד המערה ומעיין נובע, כדי שיוכלו לפרנס את גופם.

ויש מקום לשאול: אם באופן פלאי התקיים גופם בחרובים ומים במשך 12 שנה – כלום לא יכול היה הקב"ה להחיות אותם באופן ניסי? למה היו צריכים את העץ והמעיין?

נראה שיש כאן פתח להבנת הקשר והיחסיות בין העולם האידיאלי, האוטופי, לבין חיי המעשה. ה