1. באחד מימי החמישי של השבועות האחרונים, הודיע לי מישהו בחגיגיות שמיד עם פתיחת השבוע הוא רוצה שננהל שיחה חשובה. אבל בין אם נאשים את נטייתי הטבעית להיפוכונדריות, ובין אם את עצם היותי בחורה, הודעות מהזן של ״אנחנו צריכים לדבר״ לא בדיוק מתקבלות אצלי בשלווה. כך מצאתי את עצמי, עם בטן מתהפכת, מריצה תרחישים ודיאלוגים שיש סיכוי כלשהו שאולי, ככל הנראה, עלולים לעלות באותה השיחה. שבת שלמה הפכתי בה והפכתי בה, רק כדי לגלות עם תחילת השבוע שה־שיחה ה־גורלית נדחתה. מה שהתחיל כיום א׳ הפך ל־ב׳, ואז ל־ג׳, ד׳, ה׳ ו־ו׳, עד שבסופו של אותו השבוע, השיחה נשכחה ממנו כליל כאילו מעולם לא נקבעה.
2. במקום לאכול סרטים במשך יומיים, זללתי אותם יום אחרי יום במשך שבוע שלם: ״רגע, אז מה הוא רוצה לומר לי? ואם זה היה כל כך חשוב, איך זה שגם היום לא דיברנו בסוף?״ ככל שעברו הימים, תחושת העליבות שלי הלכה וגדלה – איך חששתי, התכוננתי, תזכרתי, ובסוף בעוד שאצלו העניין נשכח, אצלי במערכת, כמו תקליט שמנגן שוב ושוב את אותו התו, משהו נתקע. דמיינתי איך יום אחד זה יקרה, ואז אני אומר לו שככה לא מתנהגים, שלא רק שזה לא־חברי, זה אפילו פוגע ומעליב. אבל האמת היא, שאם אני אביט בעצמי במראה ואפתח את הנושא בכנות, רוב הבעייתיות בסיטואציה לא טמונה באותו האיש אלא בלא אחרת מאשר בי, עצמי. איך, מתוך בחירה מודעת, הנחתי לאדם הזה ולסיטואציה שהוא יצר לכבוש אצלי בלב שטחים שקרוב לוודאי שהם בכלל לא ראויים או אמורים לקבל. איך לא עצרתי אותם מלערער בי את כל המערכות?
3. את הסיפור על קמצא ובר־קמצא רובנו למדנו לדקלם כבר בגן: מארח נדיב מתכנן סעודה גדולה עמוסת אורחים, שולחנות מתוקתקים, הכל מופלא – אבל. במקום להזמין את קמצא, החבר האהוב של בעל הסעודה, מזמינים לגמרי בטעות את בר־קמצא, האדם השנוא עליו בעולם. לא נעים לדמיין את הסיפור הזה. בכלל לא נעים: בר־קמצא מקבל את ההזמנה, אולי חושב שיש פה איזו מחווה לשלום, אולי מבסוט שהוא חלק מהמאורע. הוא מתלבש יפה לאירוע, מגיע ומתרווח, אומר יפה 'שלום' לחברים, אלא שאז, הוא מוצא את עצמו מגורש מהסעודה המפוארת בבושת פנים. נבוך ונעלב, בר־קמצא אוסף את עצמו, והופך מפגוע לפוגע, מתעל את הכאב כדי להלשין לקיסר עדות שקר לפיה מרדו בו היהודים. והתוצאה ההרסנית – "עַל קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם״. חורבן בית שני, צער, דמעות שעד ימינו אנחנו עדיין שופכים. וכל זה למה? ״אָמַר בַּר קַמְצָא: הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ חֲכָמִים וְלֹא מִחוּ בּוֹ – מִכְּלָל שֶׁנּוֹחַ לָהֶם – אֵלֵךְ וְאַלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״.
4. שנים כעסתי על האנשים שהיו שם בסעודה – מה, אתם לא רואים את מה שעושים לו? לא יכולתם לעצור את כדור השלג הענק מלהתדרדר? לפחות לנסות ולומר – ״מארח יקר, נדיב ורחום, ׳פּוּס־משחק׳. בוא נעשה לרגע הפסקה. תירגע, תשתה איזו כוס מים. אל תדאג, תמשיך בסעודה, תן לנו לטפל בזה בשבילך״. אבל אולי מצד שני, הם לא היו מקור הבעיה, כי בעצם – במקום לקחת אחריות על המערכת הרגשית שלו ולהתמודד עם הבושה העמוקה, בר קמצא בחר במוצא הכי קל – להטיל את מלוא האשמה על הסביבה.
5. פעם, בסעודת חג גדולה שכללה בני משפחה וחברים, מישהי בחרה להטיח בי בקול רם מילים קשות אל מול כל אותו פורום רחב של סועדים. כולם, בלי יוצאים מהכלל, עמדו בבהייה חסרת אונים מול ההתפוצצות הלא־צפויה הזו, ורק אחרי שהיא עזבה והעניין בא אל סיומו, הם התנערו ובאו לנקות את האיפור המרוח, לחבק ולתמוך. יכולתי לכעוס עליהם, בטח שיכולתי: הִכּוּנִי, פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי והם לא עצרו לרגע לשמש שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. אבל ממש כמו בקבוק קולה פתוח שנופל על השולחן ואז כולם פולטים בהפתעה ״אוי״, ומביטים בשלולית השחורה שנוצרת לאטה על המפה – זה לא שהם לא היו שם בשבילי, או לא רצו להיות, הם פשוט היו המומים מכדי לעשות את הדבר ההגיוני והנדרש – בין אם זה לשלוח יד להרים את הבקבוק, ובין אם לעכל את המצב ולנסות לעצור.
6. ההחלטה הזו, של איך אני אגיב בסיטואציה פוגעת, או איזה אזורים בלב שלי אני מרשה לאחרים לכבוש, היא שלי. יכולתי להתפוצץ, יש אפילו סיכוי די מוצלח שהסובבים היו תומכים בהחלטה שלי ונותנים לי את הלגיטימציה, אבל במקום זה החלטתי שמספיק ודי. הופתעתי, כאבתי, נעלבתי. הזלתי הרבה דמעות. ועכשיו, אני נועלת את הדלת. משרטטת בלב שלי גבולות ועוצרת אותה ואת טעמה המריר של הבושה מפלישה.
7. הלב שבנו, הוא הארץ־הפרטית של האדם שבקרבה הוא יושב, ולאף אחד לא מגיע לקחת ולכבוש את מה שאנחנו ממש אבל ממש, לא רוצים או צריכים לתת. אם אדם מסוים אכזב אותי, הבטיח ולא קיים, עשה או אמר דברים שלא טובים עבורי או לא ראויים, צריך לדעת להציב גבולות מוגדרים – האדם הזה הוא שליח. מישהו שבא להעביר אותי שיעור. צינור לעלבון שמסיבה כלשהי הייתי צריכה לעבור. ועכשיו – די. חאלאס. הוא סיים את תפקידו, שלום ותודה. ״בר־קמצא,״ מתחשק לי פתאום לומר לו, ״למה עשית ככה, נשמה יפה? למה לא עצרת את עצמך? למה לא נשמת עמוק והחלטת שאתה שווה הרבה יותר מהזמנה לסעודה?״

[email protected]