חורף…
קראתי אתמול שרק לפני שלושים ושתיים שנה היה לנו בארץ רצף כזה של ארבעה עשר ימים רצופים של גשם. הכינרת, נותר לה עוד מטר ושלושים כדי להגיע לשיאה, מה שככל הנראה לא יהיה קשה להשיג עם כמות השלגים שתפשיר, והנחלים שעדיין זורמים אליה באהבה שוצפת… פלא עצום.
ומה היה לפני שלושים ושתיים שנה? אני הייתי קטנה, בבית הספר היסודי. זוכרת את הברד והשלג שהיו באותה שנה… זו הייתה השנה שהגיעה אחרי 'מלחמת המפרץ'. אולי משהו בא לשטוף את כל הרוע, אחרי שבני האדם הצליחו להזיז הצידה את חלקם במערכה…
אנחנו עושים את שלנו, ומלמעלה מנקים אנרגטית את האוויר והאדמה.
הרבנית רבקה שפירא מעפרה, מקימת מדרשת שובה, הרבנית שלי, מדברת על הגשמים כעל המפגש בין השמיים ובין הארץ, ממש כעל ייחוד ביניהם, ויש גם תולדות… הכל פורח וצומח, והאדמה מצמיחה את כל מה שיש בה לכיוון מעלה, אל השמיים, אליהם פניה נשואות בכל יום.
בימים אלה אנחנו זוכים לחיבורים חדשים, לגילוי עצמי מחודש של העם שלנו.
תהליכים לא קורים ברגע, אבל הם כן מתחילים איפשהו. והם התחילו, וחזק.
כל הקולות שלא זזו, שנשארו מחוברים ליום שלפני – ידעכו להם. אנחנו צריכים לדבר בקול את הרעמים והברקים שנולדו בסופה האחרונה, את האמונה ואת האחדות המהממת הזאת. 'טופאן אל אקצה', כך נקראת הסופה הזאת. וכמו שהעידו הלוחמים, בכל מקום הם ראו תמונות של הר הבית – על כל קיר בענק, על כל מחברת. והרוח הזו מביאה איתה רוחות חדשות שמנשבות בנו.
עוד יצמחו לנו בכל בית תמונות מלאות כמיהה טרייה לבית ה', לבית של כולנו. חוזרים ומכוונים לאותו חלום שהביאנו עד הלום. חוזרים לאדמה. חוזרים לרוח. חוזרים ללפני שלושים ושתים שנה, שם התחלנו לזוז מהדרך, ועכשיו אנחנו חוזרים…
על יהודה נאמר "וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדולמי ושמו חירה". יהודה היה שם שנים לא מעטות, נשא אישה וגידל ילדים, והלך בדרך לא לו. אבל ה' מוליך את הדברים, הוא יוזיז את המציאות בדרכו שלו ויוביל את האדם ללכת למקומו. הוא מביא את תמר כלתו, בדרך לא דרך, "ויט אליה אל הדרך" – עד שיהודה שב למסלולו, להנהגתו, לרוח קודשו…
מעשה אבות סימן לבנים. כי בסוף לא יעזור כלום, הכל ישוב למקומו – בשלום.
