זה 'בין הזמנים' הראשון שלו כבעל תשובה. היה לו כבר אחד בתשרי אך זה היה אחרת, הוא הרגיש יותר בטוח כאילו הימים הנוראים שומרים עליו, בזכותם מבינים אותו יותר.
עכשיו זה אחרת, הוא חוזר לביתו 'בחופש הגדול'.
החברים נפרדים זה מזה במין תחושת קלילות כזו של תחילת חופש, אבל לו כבד.
הוא מתקשה להיפרד ממקום תורה אליו גלה לפני קצת יותר משנה.
הוא נכנס לבית המדרש, מקווה לפגוש את הרב אהרן. אולי יבקש ממנו עצה איך יוצאים לחופש כשעדיין כל כך זקוקים לד' אמות של תורה שיגנו, שיכוונו.
הרב אהרן נכנס לקחת כמה ספרים ומשה ניגש בהססנות:
"הרב אפשר כמה דקות?"
"בוודאי, אפשר גם יותר", עונה לו הרב אהרן בחיוך אמיתי.
משה מסביר לו בשטף דברים על כל הפחדים, על המשפחה שלא מבינה, על הרגע הזה שיקבעו מנגל על החוף המעורב והוא יצטרך להמציא תירוץ רעוע.
על ההערות הפוגעות מבלי משים, ועל נסיונות השכנוע "לשחרר כבר קצת" כי חופש.
על השבתות המלאות רצון טוב שהוא לא תמיד בדיוק, על הקושי לגשר על הפערים, על הבדידות.
הרב אהרן מבין בדיוק על מה הוא מדבר, לבו יוצא אליו באמת. אך הוא יודע, בשביל להיבנות הוא חייב לעבור גם דרך הנסיון הזה.
"משה, אני מבין ללבך ויודע מה אתה מרגיש, אך כדי להיבנות חשוב שתעבור גם דרך הנסיון הזה. לא אאריך במילים, אתן לך שלוש עצות: מי שמהלך בדרכי התשובה חייב ללמוד להלך בין הטיפות. המשפחה שלך מקבלת אותך, היא רק לא תמיד מבינה. היא מנסה להתרגל למציאות חדשה ולא מוכרת, ולא תמיד מבינה את הניואנסים וחשיבות הפרטים הקטנים, ולעיתים מציאות כזאת מאיימת עליהם. הם לא באים מתוך כוונה רעה, גם הם משתדלים. נסה לתווך להם את עולמך ותראה שהרבה פעמים הם ישמחו לבוא לקראתך.
"עצה שנייה היא לא לוותר על דקדוקי הלכה כשהם נוגעים לדברים ששייכים רק לך. המציאות תגרום לך להרגיש שאתה מוותר על דקדוקים המתאימים לבחור ישיבה, אך כשזה קשור רק לך תתמיד, תחזיק ותצליח.
"ועצה אחרונה שאני יכול לתת, נכונה לכל זמן ועת: קרוב ה' לכל קוראיו, במיוחד לבעלי תשובה שבמקום שהם עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. הקב"ה קרוב אליך, קרא אליו ותראה שהוא איתך. הוא מדבר עמך מתוך המציאות ומכוון, צריך רק להתבונן.
"יהי רצון שתזכה לחופשה נעימה, מועילה ומחדשת כוחות, ומהנסיון הזה תזכה להיבנות ולגדול, תמצא חן בעיני אלוקים ואדם ותקדש שם שמים".
"אמן, תודה רבה הרב".
משה יצא מבית המדרש מלווה בברכתו של הרב, הוא קצת יותר רגוע עכשיו.
כבר שבוע עבר מאז שמשה בבית, אמא כל כך שמחה להיות איתו, לבשל לו. כל ארוחה נפתחת בהצהרה: "זה בד"ץ, קניתי אצל החרדים. המלפפונים גוש קטיף והכל מעושר. הכל עשיתי בכלים החדשים שקניתי, אל תדאג".
ומשה מרגיע בחיוך, "אל תדאגי, אני סומך עלייך אמא".
יום חמישי הגיע, אמא השתדלה שאת המנגל הקבוע שעושים על החוף יעבירו לפארק בכניסה לעיר. היא אמרה לדוד יגאל שזה בגלל שעל החוף לא נוח והשירותים רחוקים. היא יודעת, אם היא תגיד לו שזה בשביל משה, הוא יתעקש ויכעס ויהיה לא נעים. ככה הוא יגאל, יש לו קצת אנטי לכל הנושא הזה של הדתיים.
המפגש המשפחתי מתנהל בטוב. משה מרגיש קצת שונה בנוף. זה לא כמו בבית, כאן עם כל בני הדודים הוא מרגיש עוף מוזר.
דנה באה לחבק אותו, והוא נאלץ בנימוס להתרחק ולהסביר שמאז החזרה בתשובה הוא כבר לא מחבק, שזה לא מפני הריחוק ולא גורע מהקרבה, והכל נעשה מתוך כבוד ואהבה.
אבל דנה לא הבינה.
דוד יגאל לא הפסיק לשאול שאלות, האם הוא בטוח ומה חסר לו בכלל שהוא צריך לקחת על עצמו כל כך הרבה הלכות. "אני מאמין בלב וטוב לי, אני בטוח שאלוקים לא עושה מזה עניין", אמר.
משה יודע שאין טעם להתווכח. הוא יכול לענות לשאלות, אך אין לו תשובות לתשובות.
הוא שוב הרגיש לא שייך, בודד.
"אני קצת מרחם עליך, גם בחופש אתה עם כל החוקים האלה. יוצא שאתה אף פעם לא בחופש, אף פעם לא משחרר".
המשפט הזה שהיה אמור להיות עקיצה, דווקא נתן למשה כוח. הוא מוגן, המצוות תמיד שם והוא לא יפול.
למרות שיגאל דווקא עזר לו להפנים מסר חשוב, משה הרגיש בודד. הוא ראה משפחה דתית מרחוק עם אבא לומד ואמא עם כיסוי ראש. הכל היה שם פשוט. חופש, משפחה, אלוקות.
הוא שם לב שהוא תמיד מחפש אותם, את המשפחות הדתיות. הם עוגן, הם נותנים לו כוח והוכחה בינו לבין עצמו שהוא נורמלי.
לילה אחד באמצע החופש כולם ישנו על החוף. הוא באוהל קצת יותר רחוק, אך בכל זאת קרוב. בבוקר הוא מתגבר כארי, עם טלית ותפילין מעורר השחר.
הרגעים האלה בינו לבין קונו הם הכוח לכל היום כולו.
בבוקר כולם אוכלים ממתקים שהוא כל כך אהב ועוגיות שהן בסדר, רק לא בד"ץ. והיה גם ערב משפחתי עם שירים מפעם, מעוררים געגוע ביישן.
החוקים קצת קשים לו היום, הוא מרגיש שונה. לא שייך. כמעט מתגעגע לחופש של פעם.
הוא יוצא להליכה, אולי יוכל לחשוב קצת, להירגע.
בדרך, לא רחוק משם, משפחה של חב"דניקים מקימים דוכן להנחת תפילין. המחזה שנגלה לעיניו היה מצחיק ומרגש כאחד: יהודים עם כפכפים צבעוניות וחולצות בצבעי קיץ מניחים תפילין באמצע החופש. הוא ניגש לברך אותם על הזכות ולהודות להם על כל מה שהם עושים כל השנה, לשוחח קצת בדברי תורה, מים קרים על נפש עייפה.
השיחה מפיחה בו רוח חדשה, נותנת כוחות ואמונה בצדקת הדרך. הם נפרדים בחיבוק לבבי כשאיש את חברו מברך "כל טוב, בשורות טובות אחי".
ואז הוא נזכר בדברים של הרב, בנסיון שמגדל, בהליכה בין הטיפות ובהשגחה הפרטית-פרטית הזאת.
בדרך חזרה לאוהלים, אוטו ישן חונה באחד השבילים. על האוטו סטיקר גדול, משומש אך מאיר היטב: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
עוד כמה ימים משה חוזר לישיבה. הוא יודע, הוא גדל ועתיד עוד להתנסות. הוא מוכן, הוא כבר לא מפחד מחופשות.
הוא יודע עמוק עמוק. הוא תמיד בסוג של חופשה,
ככה זה שבני חורין, ככה זה כשעוסקים בתורה.
