י"ז בתמוז, 'שלושת השבועות', ביטוי שהשנה נשמע כל כך רחוק, כל כך קרוב.

טו"ב ימי ההכנה של הלב המרצין לאיטו הפכו לשנה של הכנה.

ונראה שהשנה החורבן ממשי מתמיד,

כשנפרצו חומות הערים, כמעט כמו אז לפני אלפי שנים, בירושלים.

כאב מחולות חלולים מול עגל זהב ולוחות שבורים.

כאב צרוּת הראיה, כאב מאיסה בארץ חמדה.

מכאובים של שנות גלות ארוכות.

מכאובים, כמו הדרכים, המובילות לירושלים.

ומול כותל הדמעות והגעגועים, אניח את געגועיי, את לבי, ומכאובינו,

מכאוביו של מלך מציץ מן החרכים, ואבקש, עלינו ועליו, כי נתקלקלו החשבונות, נשרף ביתו ונשבו בניו.

כי בכל אחד מאיתנו לבבות ושברי לבבות.

אבקש שיראה את בניו אהוביו, שנקבצו מכל קצוות עולם, שבים בלבם וגופם לארץ חמדה, ונלחמים על כל צעד ושעל לחונן עפרה.

אבקש שיביט ממעון קודשו החרב, במסירות, במוכנות לתת הכל כדי להציל אח מן הבור.

אבקש שיראה את כל האהבה, את העין הטובה, את אנשי הגבול המסובבים מעיר לעיר, שלא מוכנים לעזוב, לוותר, ללכת למקום אחר.

אבקש שיראה את התפילות, שכבר מזמן חדלו מלהיות פרטיות.

אבקש שיראה את לימוד התורה, בלילות, את האור בבתי מדרשות, חרב תולעת יעקב.

כי כבר כלו כל הקיצים, כבר נשפכו כל הדמעות, והכותל הזה עדות לחורבן וראשון לבניין כמונו, מחכה,

שתהיה לנו לחומת אש, כבוד תהיה בתוכנו ותחזיר עטרתנו ליושנה, אנחנו מתגעגעים מדי, במיוחד השנה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן