מתפללת: פותחת סידור, נושמת עמוק, עוצמת עיניים, ועכשיו – ששש… ריכוז מוחלט. כל עצמותיי תאמרנה שירה ותפילה. הריכוז תופס אותי לכמה דקות, ופתאום אני מוצאת את עצמי במקום אחר לגמרי. השפתיים ממלמלות את המילים, אבל הראש מעופף… איך הגעתי לכאן?
מהתחלה: נושמת עמוק, עוצמת עיניים…
מתאמנת בנגינה: משתיקה את הסלולרי, מכינה את הכלי, מחממת קצת את הידיים, ומתחילה לנגן. עם כל הכוונה שאפשר. ופתאום… מגלה שאני באמצע לחלום על הפסגה הבאה שאכבוש. הו אני, מוזיקאית מופלאה שכמותי. עוד פעם הפלגתי רחוק מדי…
מארגנת את הילדים לשינה: מקלחת, סיפור, השכבה, מים, עוד סיפור, נזכרו בשיעורי־בית, עוד מים, עכשיו הבטן כואבת, שירותים, אולי תה? עד שאני מתפוצצת. די, לכו לישון כבר!
פעם הייתי כועסת על עצמי. איך כל פעם מחדש אני נופלת? כמה פעמים אפשר לטעות, וכל פעם בדיוק באותו מקום? אני לא לומדת כלום??
ואז הייתי מתנערת מהדכדוך ומחליטה ש- זהו! הפעם, אחת ולתמיד, אני חוזרת בתשובה ומנצחת את כל החולשות שלי! מעכשיו אהיה יותר טובה, יותר מדויקת, יותר מכוונת. אני לא אכעס יותר, לעולם. תמיד אהיה נכונה להיטיב, מלאת כוונה בכל מילה ומילה, ומרוכזת בכל מה שאני עושה.
הכל באמת מחזיק יפה לזמן מה, עד… עד לפעם הבאה שאני שוב נופלת.
אחרי כמה שנים של לופים מתישים שכאלו החלטתי לנסות אסטרטגיה אחרת ולמתג את עצמי מחדש: מעתה ואילך אני נוטשת את אשליית המושלמות שלי שגורמת לי להתרסק כל פעם מחדש כשהתדמית הזו מתרסקת. מעתה ייקרא שמי: מתמודדת נצחית, ושאיפתי: להיות מנצחת תמידית. הניצחון אמנם לא תמיד קורה, אבל פעמים לא מעטות אני מצליחה לנצח. וכל פעם מנסה מחדש.
וכך אני ממשיכה להנהיג את עצמי עם ביקורות תקופתיות: פעם בפעם אני ניגשת בנחת למפעל הבלתי־פוסק של חיי שמתנהל בתוך מכונת הקיום המשוכללת והעדינה שלי, ועושה סקירת מצב: בודקת איזה בורג השתחרר קצת במחשבה וכעת צריך לחזק אותו, אילו מילים כבר נשחקו בשטף הדיבור וצריכות רענון כוונות, תיקון או החלפה. מחברת מחדש חוטים שהתרופפו וקושרת אותם אל מהותם, מלטפת בחיבה את הכלים העייפים מעבודה, כלי הנפש וכלי הגוף. עובדים קשה כאן, זה לא צחוק.
ואני? אני רק אחראית תחזוקה שוטפת, בלי יומרות. צעד אחר צעד אני פוסעת בדרך התיקון וההשלמה.
לעיתים נשפך עליי משמיים חסד עליון ואני מגלה להפתעתי ולשמחתי שהנה, עליתי מדרגה! המערכת כבר למדה והפנימה ערך חדש, אפשר להמשיך להתכוונן למעלה יותר ויותר.
השאיפה לשלמות מידית, טוטאלית ומוחלטת לפעמים דווקא היא זו שגומרת לנו את הכוחות.
מלחמת הקיום שלנו היא ריצת מרתון, לא ספרינטים קצרים. בואו נהיה המנכ"לים של עצמנו: נתבונן על מהלך החיים, על הבחירות וההתמודדויות במבט־על ולא ניגרר למאבקים קטנים ומרגיזים ששואבים לנו את האנרגיות וגונבים לנו את השמחה במהותנו הטובה.