כל אשה ונקודות החוזק והחולשה שלה.
הפעם אני כותבת לנשים מהסוג הזה שלא יודע לנוח. לא זוכר לעצור. או לחלק הזה שקיים בתוך כולנו לפעמים. חזקות. רצות. מתקתקות עניינים. בית ועבודה וקהילה וסידורים, הקפצה, טלפון, בקושי ישנה, מרתון… אלו דיבורים ששומעים בכל פינה. זה מזכיר לי את הפסוק "ידו בכל", שנאמר דווקא על עשיו ובהקשר פחות חיובי.
לפעמים אני שואלת ממי בדיוק אנחנו מחכות לצל"ש?
נדמה לנו שככל שנעמיס על עצמינו יותר – נוכיח שאנחנו עומדות בזה. חזקות. יכולות. מצליחות. נדמה שככל שאנחנו עושות יותר – אנחנו יותר… יותר טובות. יותר מלאות. יותר מממשות. יותר שוות.
אבל לפעמים זה ממש הפוך.
על עומס משלמים מחירים והרבה פעמים מחירים שמורגשים גם בסביבה הקרובה. אשה שמחה שנותנת לעצמה גם מרחב, מנוחה ומענה לצרכים שלה, מחזיקה את כל הבית עם השמחה הזו.
תורידי תיק אחד. תניחי סל אחד. תלמדי לומר "כבד לי". תני מקום למי שלידך לעזור לך, זכי גם אותו בשותפות. במצוה. תני לו גם משמעות . הזדמנות לחסד.
כמה פעמים אני חלשה או חסרה ולא נותנת לזה מקום? האם אני מוכנה להרגיש חסרה, לראות מה אני יכולה ומה אני לא, במה אני חזקה ובמה חלשה?
אחרי אחת הלידות מצאתי את עצמי הולכת ברחוב עם מנשא ובו תינוקת, ועם המון שקיות של ירקות. היה לי כבד נורא. כמובן שלא העזתי לבקש עזרה מאף אחד, עד שאיש אחד הציע לי עזרה, וסחב איתי את השקיות עד דלת הבית. היה לי כל כך לא נעים. באמת שלא יכולתי לבד אז נכנעתי. הוא היה לא צעיר ועם חיוך זורח שרואים דרכו את הלב הגדול שלו. חשבתי לעצמי אחר כך על הסיפור הזה, למה אני כל כך נבוכה מקבלת עזרה? אפשר לחשוב שעשיתי משהו לא בסדר.

להיות מקבלת
פנימיות התורה מלמדת אותנו שזכר משפיע ונקבה מקבלת. כמובן שבכל איש ואשה יש גם צדדים זכריים וגם נקביים, ובכל זאת בואו נתבונן בחלק הנקבי. בעידן של עשיה, תוצאות, הוכחות ותעודות, לא נשאר הרבה מקום לאנרגיה הרכה, המקבלת והנתמכת.
זו מהות שעלינו ללמוד מחדש, והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בכל מיני מקומות. היא חיונית. קיומית. היא בכל מקרה נמצאת בנו והיא חלק עמוק ממי שאנחנו.
לולא יכולת הקבלה לא הייתה הפריה בעולם. מה הטעם באינסוף שפע אם אינו מתקבל בשום מקום? ה' ברא את עולמו כדי שיהיה מקבל לאורו וטובו האינסופי, אז מי אנחנו שנהיה כאלה חזקות מדי…?
גם היכולת לקשור קשר זוגי טמונה באומנות הנתינה והקבלה. לא פעם נדרש זמן ללמוד איך אני מביאה את עצמי מחדש עם מה שיש לי לתת, אבל גם עם מה שאין לי ואותו אני זקוקה לקבל.
בפרקי דרבי אליעזר מתואר רגע נסירת האדם – הוא הקיץ משנתו וראה אותה עומדת לנגדו: "מיד חיבקה ונישקה ואמר ברוכה את לה'…". ואיפה היא? מה היא אמרה או עשתה? היא פשוט שם. מכילה את כל זה. נותנת לו מקום. לא בהכרח נשמעת בקול גדול, לא בהכרח מניפה איזה דגל, אבל מאפשרת ומביאה ברכה גדולה ושפע טוב לעולם.
ממש כמו הלבנה שמתמעטת ורק אז מתמלאת, באור לבן בהיר וזורח, שמקבלת באהבה מהשמש. בנתיים זה כך, עד אשר יזרח אור אחר בעולם והירח יאיר מעצמו. ואולי העוצמה שמאירה בנו היא מכוח האור החדש העומד להפציע.