לחיות בארץ בשבילי זה דגל ישראל התלוי בחלון, יום ראשון באוטובוס מלא בחורי ישיבה וחיילים בדרך לבסיס, מגינים אלו על אלו.

לחיות בארץ בשבילי זה ללכת ברחוב בעיר שאתה לא מכיר ולהרגיש בבית.

לחיות בארץ בשבילי זה הדיבור הקרוב נטול רשמיות וסלנג בעברית, כשמרגישים בבית אפשר לדבר יותר פשוט יותר קרוב, ביטויים שרק אנחנו מבינים.

זה להשאיר טיפ ולהתלונן על השירות, כשבעומק מבינים שעם של בני מלכים לא כל כך רגיל לשרת אחרים.

לחיות בארץ בשבילי זה חב"דניקים בצומת והפגנות בכיכר, והיכולת האבסורדית הזאת להרגיש שייכת בעומק לכולם.

לחיות בארץ בשבילי זה להרגיש את החגים ובליל תרבויות ועדות שפוגשים רק כאן.

זה אשכנזי במימונה וספרדי ששר בהברה חסידית.

לחיות בארץ בשבילי זה עשרות מפלגות, צבעים ודעות, כשחוזרים הביתה אפשר לדייק ולהחליט למי שייכים באמת.

לחיות בארץ בשבילי זו היכולת להתווכח על השלמות שעוד חסרה ואם מהלכים נסתרים ראויים לברכה.

לחיות בארץ בשבילי זה פתק בקלפי שעליו ציור של מנורה, זה לקנות במכולת בשפה בה דיברו נביאים ולשלם במטבע עם שם של שקל הקודש.

לחיות בארץ בשבילי זה לדעת שהכל בהשגחה, השגחה פרטית-פרטית מראשית שנה עד אחריתה.

לחיות בארץ בשבילי זה מטוסים שחוזרים בזמן מלחמה, מכל קצוות עולם, באמצע טיול של אחרי צבא.

לחיות בארץ בשבילי זה לראות חייל במדים ולהרגיש שכינה, להצדיע בלב וללחוש תפילה שישוב לשלום במהרה.

להתווכח בתור בקופה, בלי שאף אחד ישמע, על הזכות לשלם עבור הלוחם שיצא לחופשה, מבלי לדעת שכבר הספיקו לשלם לפניך.

לחיות בארץ בשבילי זה כשהמציאות היומיומית שלי היא חלום ותפילות של כל כך הרבה דורות.

לחיות בארץ בשבילי זה להגיד "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", כשרק מילה אחת מפרידה בין המציאות לגאולה השלימה.

לחיות בארץ בשבילי זה להיות בעל הנס שמשתדל להכיר בנסו, לדמיין דורות-דורות של גלויות ולראות בחוש את התגשמות התפילות.

לדעת שגם אם יש אתגרים אני התגשמות נבואה, כשאני מתהלכת בין זקנים וילדים או יושבת על ספסל בגינה.

לחיות בארץ זה להודות כל יום מחדש שאני שייכת לעם הזה, שמפתיע בקדושתו כל פעם מחדש.

לחיות בארץ בשבילי זה להיות הלב הפועם של המציאות, זה להמשיך שרשרת דורות של הודיה, של דמעות ותפילות, תפילה שמצטרפת לתפילת החולמים,

לשנה זו בבית המקדש, לשנה זו בירושלים.