הלימוד העיקרי שבו אני מתרכזת לאחרונה, הוא לא לחרוג מהגבולות שלי. להישאר בדיוק בי.
בדרך כלל מלמדים להציב גבולות, אבל הבנתי שזו אינה ההגדרה לְמה שאני מנסה לעשות, כי לא מדובר בהצבת גבולות חדשים; הגבולות שלי קיימים, ועליי 'רק' לפתח חוש מישוש רגיש מספיק כדי לזהות אותם.
אתם בטח מכירים את תרגיל הפנטומימה הזה, שבו מושיטים קדימה כפות ידיים פרושות ו'נתקעים' בקיר־זכוכית בלתי־נראה שמשׂתרטט סביבנו;
יש לי דפנות, הן אמתיות ונמצאות במיקום מדויק, אבל הן בלתי נראות – לא רק לסובבים אותי אלא גם לי.
והלימוד שלי בשנים האחרונות הוא לעדן את יכולת התחושה שלי, לשים לב אליהן, ולתת להן – לתת לי – מקום.
לָרוב כשמדברים על גבולות מתכוונים לקו שביני לבין אחרים – לדעת להגיד 'לא', לעצור משהו כשלא נעים, לסרב לבקשת עזרה שלא מתאימה לי. כל הנקודות האלה הכרחיות (וכידוע קשות ליישום), אבל אני מזהה שכמו תמיד, הכרת הגבולות והכיבוד שלהם מתחילים בכלל מול עצמי.
אני בעבודה מתמדת, שכל הזמן מתרחבת לעוד תחומים, לא לפצוע את הדפנות שלי. כאשה, אחד הכוחות שה' נתן לי הוא להיות גבול. כלי. קירות. בית! ואני מגלה שאני צריכה המון כוחות כדי שקירות הבית שאני לא ייסדקו ויתמוטטו על יושביו.
[לעומת גבר, שכשמו כן הוא – ייעודו להתגבר, לצאת מקווי המִתאר של עצמו. כשלא טוב לו – הוא כנראה ביתר־הוויה (being) ומוטב לו לעשות, להפנות את המבט כלפי חוץ; כשלא טוב לבת־חוה, שלה מתאים לחוות – היא כנראה ביתר־עשייה (doing) ומוטב לה להיות, להפנות את המבט פנימה. להרחבה חשובה חפשו אצלי בפייסבוק 'תורת חוה' מ־24 באוק' 20, או בקשו ממני בדוא"ל.]
שני מקרים לדוגמה:
1.
עמדתי לשטוף כלים. לצערי זה לא משהו שהרבה פעמים יש לי כוח פיזי לעשות. התלהבתי שיש לי כוחות, והסתערתי על המשימה: הכיור החלבי הגדוש. הבשרי המלא. השיש מרוצף הכלים. כל הסירים שעל הגז.
כלים ספורים לפני הסיום – פתאום הרגשתי, באופן דק מן הדק, שאני כבר לא בַּמקום שלי. כבר לא טוב לי. ממיקוד בי, בכוחות שלי ובחשק שלי לשטוף את הכלים ולהשקיע בבית – סטיתי למיקוד בערֵמת הקערות ובדחף להצליח למגֵר את תופעת הכלים המלוכלכים.
(אגב! כבר כמה שנים אני משתדלת להשאיר את המילה 'הצלחה' מחוץ ללקסיקון שלי. החלטתי להיפרד ממנה אחרי ששמתי לב שהיא תמיד מרחיקה אותי מהפְּנים החוצה, מסיטה אותי ממיקוד בדבר עצמו – לסימון 'וי' חיצוני על הכותרת שלו, ודווקא אחרי תקופות טובות – מדרדרת אותי מהכביש שבו אני נוהגת לתהום. התחלתי להבחין בהבדל החשוב: המטרה שלי בחיים איננה להצליח שיהיה טוב, אלא שיהיה טוב. זה שונה).
באומץ גדול – כי היה לי הרבה יותר קל להתעלם, לאזור עוד קצת כוח, להמשיך לקרצף את שלושת הכלים הנותרים ולסמן 'בוצע' חגיגי – שטפתי את הסקוטש מהקצף, ניגבתי את הידיים והשארתי את השיש בלתי־מפונה.
הייתי גאה בעצמי מאוד, על שני דברים:
א. קודם כול, בכלל זיהיתי את הנקודה שעד אליה היה לי טוב, וממנה כבר לא.
בימים עברו, ולפעמים גם היום, אפילו לא הייתי רואה אותה, לא הייתי רואה אותי. המבט שלי היה ממוקד כל כולו החוצה, וכלפיי פנימה הייתה קהות חושים מוחלטת. אני לא באמת הייתי רלוונטית.
ב. לא רק זיהיתי, אלא גם נעניתי לאבחנה… זה בפני עצמו דרש ממני גבורה, מהסוג ההפוך לגבורה שאנחנו רגילות להתחנך לאורה: לא התגברתי עליי (החוצה), אלא אליי (פנימה). לא נלחמתי בי – נלחמתי עליי. זו גבורה בלי אקורד סיום מצטלצל ובלי כותרת של ניצחון, היא משאירה אחריה שאריות של כלים מלוכלכים חסרי תהילה, והיא הרבה יותר קשה…
בתחילת השנה שמעתי מחברה משהו נפלא שממשיך ללכת איתי: לפני ראש השנה האחרון, היא החליטה – בניגוד להרגלה זה 30 שנה – לא לקבל על עצמה תוספת של קבלה טובה חדשה, אלא להפך: להפחית משהו מהעול שעד כה היה ברור לה שהיא צריכה לשאת על כתפיה, אבל בפועל לא היטיב איתה (במקרה שלה, זו הייתה החלטה לרשום את בן ה־4 לצהרון).
אני מאמינה שבדיוק במקרים כאלה אנחנו מקבלות שכר על הפרישה – והוא מורגש היטב, כבר בעולם הזה – ולא שכר על הדרישה (האינסופית מעצמנו).
2.
לאחרונה הבנתי שלהישאר בגבולות שלי לא קשור רק לעשיית יתר כלפי העולם.
באיחור של שנים, קלטתי בפליאה ובצער: כשהייתי בדיכאון ואמרתי דברים קשים מאוד – כמו "אין לי כוח לחיות יותר", "אין לי בשביל מה לקום", "אני רוצה לברוח מהעולם הזה" – חרגתי מהגבולות שלי. לא באמת דיברתי אך ורק מהפְּנים שלי.
כשאני נזכרת בפעמים האלה – אני מצליחה לזהות שגם בזמן אמת הייתה לי תחושה עמומה של חוסר דיוק עצמי, אבל הייתי במצוקה נוראית ולא התפניתי לכך.
היום אני יודעת להגיד: בטעות האמנתי אז (בלי להיות מודעת לכך!) שרק אם אחריף את הביטוי לתחושה האיומה שאני באמת חוֹוה – אצליח לשדר אותה כלפי חוץ. חשבתי שרק כך תהיה לי לגיטימציה לבקש הצלה.
היום, כשחוזרת לי לפעמים תחושת המצוקה (ב"ה לא באותה עוצמה) – אני מתרכזת פנימה ומשתדלת מאוד מאוד להישאר בגבולות שלי. זה קשה מאוד, אבל אני רוצה להגיד בדיוק מה אני מרגישה, לתאר בנאמנות מה קשה לי.
אמנם פחות מטלטל לומר "אין לי כוח להתמודד כרגע" או "אני רוצה לברוח מהסיטואציה הזו", אבל זה גם יותר יָשָר (אמתי) וגם יותר טוֹב (מיטיב את המצב). אני פחות מבהילה את עצמי ופחות מבהילה אחרים, וכמו תמיד כשמגדירים מדויק יותר את הבעיה – יש הרבה יותר דרכים למצוא לה מרפא. לניסוחים החורגים־מהגודל לא באמת היה פתרון; לניסוחים המדויקים אפשר לאתר כל מינֵי.
(אבל שימו לב לנקודה חשובה…: חשוב לעדכן את הסביבה שהחלטנו לבחור להתנסח מדויק יותר. כי אחרת אפשר להסיק – ובצדק, מתוך השוואה פשוטה – שהמצב הרבה יותר טוב ולא באמת דורש טיפול בהול. חיוני להסביר שבהחלט נחוצה עזרה, ומהר, רק שהפעם קווי המִתאר של התחושה וגם של הבקשה שורטטו בדיוק בגודל שלהם.)
זה נכון גם להכרזות כמו "אתה תמיד" ו"אתה אף פעם" – למה אנחנו מרחיבות מקרה אחד לכל המקרים שהיו מאז ומעולם, במיוחד שהרבה פעמים למען ההכרזה הזו אספנו לקבוצה אחת את כל אלה שמוכיחים את צדקתנו, והשמטנו את כל השונים הקיימים אף הם?
תהיתי על כך כשלפני זמן מה נטען כלפיי מצד הילדים ש"את אף פעם לא מרשה כלום!" והמשפט הזה דקר אותי. הרי מבחינתי אני מרשה המון, בהחלט מעבֶר לְמה שטבעי לי. ניסיתי למצוא מה הייתה החלופה האפשרית לטענה הזו, והבנתי שלומר "לפעמים את לא מרשה כל מיני דברים" נשמע הרבה פחות דרמטי, ובעיקר – הרבה פחות 'ראוי' לתלונה ולכן לאמפתיה.
וכאן הבנתי: אם אני לא רוצה ללקות בעצמי בהאשמות הכוללניות האלה – עליי לכבד את התחושה שלי גם לגבי מקרה נקודתי, להתיר לעצמי להיפגע גם ממשהו קטן. אני לא חייבת תופעות נרחבות כדי שיהיה לי מקום לגיטימי; גם כאב מקומי ראוי ליחס.
כשאני מעריכה נכון את הגודל שלי – הגודל של הכוחות, של הכאב, של ההיפגעות – אני בעצם מעריכה את עצמי. אני יכולה לחזור לנשום, לחיות במלואי בתוך קווי המִתאר שלי.
לתגובות: [email protected]
