קישינב תרס"ג
מוצאי חג הגאולה בארץ הקרה,
על יהודי העיר בגולה, עלילה.
הופל הפור, הותר דמם, של העם השותק מאז שחרב ביתם.
שלושה ימי פרעות, וכאב, אין מי שיזעק זעקתם, אין מי שינחם.
פה להם יהיה החולם הגדול, הוא יציע הפתרון.
אומרים ישנה ארץ שטופת שמש, אוגנדה, מנוס לכף רגלכם, מקום משלכם.
השוקלים יסכימו בכובד ראש, חייבים לדאוג לשארית פליטת הפרעות.
אך הם הדואבים, הכואבים מקישינב הקרה, יצהירו בתקווה: יקח כמה זמן שיקח, נסבול כמה שנסבול, אך בית אחד לנו, רק שם מנוח לכף רגלינו, הם ישובו לארץ הקרה, מוותרים על מפלט ביניים, בארץ לא להם.
לא מוותרים על ארץ ישראל.
פולין תרפ"א
הוא צעיר ונמרץ, עתידו לפניו, הוריו אנשים אמידים, ככה זה בבית של אנשים מלומדים.
הוא גם אוהב ספרי שירה ואמנות, בלילה בסתר כשאף אחד לא רואה, ביו חישוב לחישוב הוא מצייר.
איש של עבודת ידיים, איש של לב.
הוא מביט על ידיו העדינות, הוא יודע, עוד מעט הן ייפצעו מאדמת קודש יבשה, הוא מדמיין את הקוצים, את החספוס, פצעים נאמנים, פצעים של אוהבים. הוא מדמיין את הצבעים שיש רק שם בארץ המובטחת, עוד מעט הוא יעזוב לבדו, את הבית החם והמוכר בארץ הנכר ויתחיל במסע, לארץ ישראל.
תימן תש"י
בארץ תימן נפתחו שערים נעולים, דלתי נדיבים, הנה שבה לדודה איילת אהבים, על כנפי נשרים הם חוזרים לארץ נבואות הנביאים.
אורזים בתיק קטן מעט מתכולת ביתם, הם יודעים, הארץ אליה הם הולכים יקרה יותר מפז וזהובים.
פאות הזקנים מתבדרות ברוח המדבר, צעדיהם קלים, למרות החום והקור, למרות השנים.
בדרך, שועלים קטנים מחבלים כרמים, פוגעים והורגים, דורשים כופר נפש על מנת להגיע אל ארץ החיים.
רבים יעצרו על אם הדרך, זכותם תעמוד למי ששרד, למי שהמשיך ללכת, בדרך אל ארץ ישראל.
מרוקו תשל"ב
יום גדול היום לקהילה היהודית, למרוקו מגיעים אנשי הסוכנות, מארץ היהודים.
הם שמרו על כך בסוד, ידעו רק המבוגרים, שהצטלמו בפעם הראשונה, לצורך המסמכים.
הם עוקרים את המזוזות מפתח הבתים, ששמרו עליהם בצאתם ובואם, אות בשערים.
הם אורזים תכשיטים ומעט כסף.
הזקנים מגלגלים בבדים את ספרי התורה, חיי עולם, שירדו עמהם ועולים עמהם מגלותם.
הזקנים שקשה להם ההליכה נישאים על גבי חמורים, יש להם עוד כמה תחנות עד אשר יגיעו למעברות.
גשם יטפטף מגגון הצריף, והחום הלוהט יצרוב את עורם, אך הם בשלהם, כך זוכים בארץ ישראל.
איראן תשל"ט
אסתר כבר כמה ימים מרגישה בבית תכונה, נמכרו הרהיטים, נותרה רק מיטה.
הם מתכוננים לצאת בחצי הלילה.
בשקט בשקט, אין זמן להיפרד, הם מתחלקים לשתי קבוצות, לא לעורר חשד, לא להשאיר עקבות.
אם יכו את המחנה האחד, השני יישאר לפליטה.
והם היכו, ובזזו ואיימו וכלאו.
עד אשר הושיט המלך את שרביט הזהב, התיר כלואים ממאסר.
והימים האלו נזכרים ונעשים, מדי שנה ושנה, יום חג והלל על הניסים, על שזכו בחסדי הא־ל, להגיע לארץ ישראל.
מדבר סודן תש"מ
כבר שבוע הם מתכוננים לתורם, לבושים בבגדי כהנים, בגדי לבן.
הם הלכו במדבר בארץ לא זרועה, נפשם בכפם, בלבם תפילת עוברי דרכים, להינצל מכל פורענות וצרה.
הם יודעים, רבים לא שרדו את הקור המקפיא בלילות, את הרעב, ואת המחלות.
הם ממשכים למרות הכאב, למרות הסכנה, מלאים באמונה, עוד מעט עוד קצת הם מגיעים, לירוסלם של מטה, ירוסלם של הלב.
זאת צוואת הנופלים בדרך לארץ ישראל.
ובכל דור ודור הם שומעים את הקול, הם חוזרים כבודדים, כמשפחה, או בקבוצות.
על כנפי נשרים, למרות הסכנה, גם אם עזבו מאחור רכוש, מעמד ומשפחה.
הם שבים, נבחרים, כיונים אל ארובותיהם, הולכים כי קרא קול.
קול ההולך מסוף העולם ועד סופו, קול המקבץ נדחים מארבע קצוות, כמו שכתוב בספרים, כמובטח בנבואות.
קול ששמע אב המון, העומד מעבר, עושה הנפשות.
קול ההולכים מבלי להסתובב לאחור, פן יתייצבו במקומם, פן לא יזכו לעבור.
קול הולכי דרכים שנשמעה תפילתם, קול הבנים השבים לגבולם.
