יום חמישי לפנות ערב. הילדים חוזרים משעות המשחק בחוץ, ולפני ארוחת הערב אנחנו מארגנים את הבית: מטאטאים את הרצפה, אוספים צעצועים, קולפים ירקות… השולחן בסלון אט אט מתרוקן מחפציו ומפה לבנה נפרשת.
השעה אמנם רק שבע בערב אבל הלב כבר מתגעגע. האף מריח את התבשילים, פיוטי השבת נשמעים ברקע ומראה השולחן מכריז כי הנה שבת קרבה…
לפני מספר שנים הבנתי, שיש לי יכולת להרחיב או לצמצם את עוצמת החוויה שלי.
שמתי לב איך הרבה פעמים, דווקא החוויות הטובות שבחיינו עוברות מבלי שנצליח לקבל מהן את מלוא האור והכוח שהן יכולות להעניק לנו, וחבל.
אירוע משפחתי, שבת או יום־טוב יכולים להיות משמעותיים יותר עבורנו, אם נשקיע בהכנה לקראתם וניתן לעצמנו לשהות ברושם שהם משאירים בנו אחריהם.
אני קוראת לזה: "למתוח את החוויה", להרחיב אותה אל מעבר הזמן המוגדר שלה.
למשל, בימים שלפני פורים בביתנו, כל תחפושת שהייתה מוכנה תלינו על קולב בסלון.
לא יאומן מה שזה עשה: עיני הילדים נצצו בכל פעם שעברו לידן, הם הזמינו חברים לראות וחזרו וסיפרו למה בחרו דווקא בתחפושת הזו. כל מי שעבר בסלון ראה את התחפושות הצבעוניות, חייך, ופורים התחיל לדגדג לו בפנים: מחשבות, זיכרונות, ריחות.
מה עשו המפה הלבנה, שירי השבת והתחפושות התלויות? הם הכניסו אותנו לאווירת השבת והחג, הכינו את הלב לזמן המיוחד שמתקרב. כך הם 'משכו' מאורו המיוחד של הזמן עוד קודם בואו.
שמעתי שחסידים נוהגים להשאיר את המפה הלבנה ובגדי השבת עליהם במוצאי שבת עד חצות. איזו דרך מבריקה להרוויח עוד מהאור של שבת, למשוך עוד קצת את שובל הגלימה של הנשמה היתרה לפני שהיא מסתלקת. אולי זה כמו שאנחנו שרים על דורשי ה' ש"מאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא" מרוב אהבתם את השבת.
אפשר 'למתוח את החוויה' גם כשמדובר במפגש בין בני זוג, בטיול או שמחה משפחתית, ובעצם בכל אירוע שאנחנו רוצים להרגיש ולחוות באופן משמעותי.
כאמור, זה דורש מאיתנו להשקיע ולהתכונן בימים שלפני כן, וגם לחשוב על דרכים שונות שיעזרו לנו לשהות ולהחזיק בחוויה גם כשהאירוע עצמו כביכול מסתיים, אבל זה כל כך שווה את זה!
השהות הזו עוזרת ונותנת לרגשות שלנו זמן להיספג ולהיטמע בנו.
לפעמים אפשר להיעזר בפעולות שונות שיעזרו לנו לעבד את החוויה אחרי שהסתיימה. למשל לכתוב, להתפלל או לשוחח עליה.
לא מזמן השתתפנו בשמחת בת מצווה של בת של חברים טובים. יומיים אחרי כן התקשרה חברתי להודות לנו על שהגענו ושמחנו איתם.
כשהנחתי את הטלפון התפעלתי מהפנייה שלה, והבנתי שבכך היא לקחה את השמחה, ההודיה והחברוּת מהאירוע ו'משכה' אותן, וכך הן הלכו איתה. כל כך פשוט וכל כך מרחיב לב!
*
על הפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" אומרת הגמרא: "עדות זו תהא מסורה לכם" (ראש השנה כב, א). העדים מישראל שרואים את הלבנה בתחילת החודש מספרים לחכמים על ראייתם, ולפי עדותם נקבעים זמני המועדים. בית דין ממתינים לעדים, מקשיבים ושואלים על עדותם והיא זו שמאפשרת לקדש את ראש חודש והחגים שיבואו בעקבותיו.
לכן, בימים־טובים אנו מברכים "מקדש ישראל והזמנים". הקב"ה מזכה אותנו ונותן לנו לקחת חלק בקידוש הזמן. איזה פתח נפלא זה, להאדיר ו'למתוח' עוד זמנים שמיוחדים בינינו.
בואו נעוף על זה!
