המושג "שארית העומס" אצל ימימה אביטל ע"ה מבטא את הקליפה האחרונה שנשארה בעבודה הפנימית שלנו. הדבר הקטן שנשאר אחרון. כמו סיר שנדבקו לו בתחתית שאריות שפשוט לא יורדות, ואנחנו מנסים לצחצח אותן בכל טריק אפשרי שקראנו במדורי הניקיון. השארית הזו שנשארת דבוקה היא הכי מייאשת, היא פשוט לא יורדת. לא משנה לנו שכל הסיר כבר מבריק, כל כוחותינו נתונים כרגע לשארית.
שארית העומס היא הקליפה האחרונה, הדבוקה והעקשנית שנשארת הרבה אחרי שאיכות החיים שלנו כבר משתפרת, הרבה אחרי שכבר למדנו להאמין, לקבל את עצמנו, לחזור לעצמנו ברגעים קשים, לשמוח בפשטות. את השארית מזהים לפי עקשנותה, לפי זה שהיא עדיין דבוקה שם לדפנות הלב ועדיין משכנעת שכל מה שעשינו וכל מה שצחצחנו לא ממש שווה אם היא עדיין שם. היא מסיטה את המבט שלנו מהמלא אל החסר, מהנקי אל המלוכלך. היא לוקחת מאיתנו הרבה אנרגיות ומאמצים, ומייאשת. לקראת פסח אנחנו פוגשים הרבה שאריות כאלה בניקיון הבית, הרבה ניסיונות צחצוח. ופסח, כידוע, הוא לא רק ניקיון הבית, הוא גם ניקיון הלב שהוא הבית הפנימי שלנו. גם בו נותרו כמה שאריות.
רק האמת הפנימית
כשהתחיל האביב, עמדתי מול שדה חיטה ענק ועצמתי עיניים כדי לשמוע את עצמי קצת מבפנים. ידעתי שמה שהכי מטריד אותי כרגע בנושא מסוים הוא רק אותה שארית, רק אותה קליפה דבוקה שקשה לנקות. ידעתי שאת הרוב כבר הבנתי באותו נושא, אבל השארית שנשארה כל כך הציקה. היא עשתה רעש פנימי יותר מכל העומס גם יחד. לא היה לי קצה חוט כדי לשחרר אותה, ולא היה לי שום טיפ-ניקיון שיעזור לי לצחצח אותה. אז פשוט עצמתי עיניים. וברוח הקלה שעל פני השדה שמעתי בתוכי מילים של ימימה, מילים שסימנתי לעצמי פעם ואהבתי מאוד, למרות שלא לגמרי הבנתי. רק מול שדה החיטה האביבי סוף סוף הבנתי: "רק האמת הפנימית יכולה לצחצח את הקליפה האחרונה" (ימימה). ובבת אחת פקחתי את העיניים וידעתי שמצאתי.
השארית נדבקת אלינו כדי לבדוק את הרצינות שלנו לגבי הכיוון שבו אנחנו הולכים. הרבה מהניקיון הפנימי שאנחנו עושים לאורך השנים מגיע כי יש לנו לב טוב שחושק בתיקון העולם, שרוצה אור אמיתי. אנחנו מתקנים את עצמנו כי הנשמה היא טהורה, ובכל יום ויום היא מבקשת להידבק במקור הטוב. וזה דבר מדהים להיות אדם שרוצה טוב. זה לא מובן מאליו. אבל הקליפה האחרונה שנשארת דבוקה, היא תלויה בכוונה הכי הכי נסתרת של הלב. שם בעצם שואלים אותנו בצורה פשוטה אם אנחנו באמת מאמינים שהטוב הזה אפשרי עבורנו. אם אנחנו באמת רוצים לראות בחיינו אור שמתאים למידותינו, ולא למידות של אף אחד אחר. אור שנשלח במיוחד כדי לסייע לכל אחד ואחת בשליחות האישית שלנו בעולם.
כוחות מתעוררים לחיים
את השארית האחרונה נותנים לנו לצחצח בעצמנו, מתוך האמת הפנימית שלנו. לכן היא דבוקה כל כך, ולא יעזרו המאמצים החיצוניים. כי לפעמים אדם יכול להיות טוב מאוד ומלא ברצונות טהורים, אבל הוא לא מספיק בָּשֵׁל כדי להקשיב לתוך-תוכו ולשמוע מי הוא במהותו, לאן הוא באמת שייך, מה התדר של ליבו, איזה אור ייחודי הוא יכול להאיר בעולם. רק הקשבה לאמת הפנימית יכולה, בעדינות רבה ובלי שום מאמץ, לנשוף על הקליפה הדבוקה בנשיפה רכה, להעיף אותה ברוח כאילו היתה סיבים לבנים ודקיקים של סביון. רק האמת הפנימית מסוגלת.
הרבה כוחות היו רדומים בנו בחורף הקר והסגור ועכשיו הם מתעוררים לחיים. אם רוצים להתחדש, לפי ימימה, לא צריך לפנות לשום כיוון חדש, אלא להיפך: להיצמד למה שכבר קורה בתוכנו כעת. רק כך מגלים את אותם כוחות שממתינים לנו בתוכנו. הם כבר קיימים, לא צריך להמציא כלום. רק כך חוברים אל האמת הפנימית שלנו. כך מצחצחים את הקליפות הדבוקות עד שהאור הפנימי הטבעי חוזר אלינו. כך צומחת התחדשות.
