בלעדי לקרוב אליך: מאחורי הקלעים של הספר 'במלוא הדופק'
אצלנו בבית צוחקים שלכל מחלה בעולם יש רק תרופה אחת – לצאת החוצה אל השמש לכמה זמן. האור והחום שלה מסוגלים לרפא הכל. בלי שום אנטיביוטיקה או חבישה, אך ורק אור.
לקח לי זמן להבין שזה בדיוק מה שעשיתי כשהחלטתי להוציא לאור את ספרי "במלוא הדופק", שפורש את כל ההתמודדויות, הכאבים וגם היופי ששורים על תקופת הרווקות. לתת לעולם נתח מלבי הכמה והמתגעגע, בלי הסתרה ובלי ייפוי המציאות. להוציא הכל אל האור. הבדידות היא תנועה ששייכת להרבה מאוד אנשים בעולם, להרבה מדי, אבל כל אחד הולך בה לבד. ולצערי, כל אחד ואחת בטוחים שרק אצלם זה קשה כל כך. שרק הם עושים כל מאמץ אפשרי ובכל זאת לא זוכים באהבה. שרק הם מרגישים עניוּת נפשית בגלל שיש כל כך הרבה רצון לתת ואין למי. החשכה שאופפת את הימים והלילות, השבועות, החודשים והשנים לבד – היא מצע נוח לרגשות האלה, שמשהו לא בסדר, שלכולם חוץ ממני גילו את הטריק.
באחד הפרקים בספר כתבתי: "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין אבל אני תמיד סיפרתי, גם לפני פגישה ראשונה. כשהדבר כל כך הרה־גורל וסבוך ומתפתל לאורך זמן, כשלא ידעתי איך לקחת התחלה חדשה ולעקר ממנה את הפחד, הייתי צריכה עוד לב מבין איתי. לא רציתי ללכת לשם לבד".
היציאה אל האור עושה אותנו מוארים יותר, ראויים ונראים. אני לא מתעסקת בחשבונות שמים ובגורם לכל רגשות הבדידות בעולם, לכך שיש פער בין הבתים ובין שברי הבתים, אני רק חושבת שהתנועה הזו ראויה להיכתב גם. שעל אף התנודות והתלישות וחוסר המקום – גם לריק יש מקום.
לישרי לב שמחה
חייב אדם להכיר גם את הברכה ששורה בתוך תקופה לא טובה. כשהשנים הולכות ומצטברות, אין ברירה אלא להעמיק. להעמיק את הבקשה, להעמיק את החיזוק העצמי, ולהעמיק את השיח עם ריבונו של עולם. לדבר איתו על הכל, גם כשטוב וגִשמי הברכה עוטפים ומרווים, וגם כשפחות טוב, והריקנות מאיימת להטביע. לדבר בישרות הלב, לומר בדיוק מה אני מרגישה, לבקש פתח, לבקש חמלה גם כשהכי קשה. "כל כך הרבה פיתולי אמונה הוציאה ממני הבדידות", כך כתבתי, "ועם זאת, ניחמתי את עצמי: כשדבר מורכב כל כך, זה רק אומר שהוא לא מפורק". החיים מורכבים על אמת, וכשמבחינים בזה נוצרת יכולת ראייה דקה ועדינה של כל הדברים שיש לעולם הזה להציע, בין ניחומים ובין רגעי שבר. נקודות חיים מלאות יחד עם נקודות כאב, שלובות זו בזו.
ישרות הלב חשובה כאן מאוד, כי כשאדם לא מודה בפני עצמו שכרגע כל כך קשה לו, הוא לא יכול להיכנס אל מנהרת הקושי ולצאת שלם מצידה השני. ברגע שאומרים מה קורה איתי באמת, יש שם אנחת רווחה, גם כשאין שום התקדמות נראית לעין. רחמנא ליבא בעי, ריבונו של עולם רוצה את הלב, שהוא האיבר הכי צבעוני, עשיר וחי, ומורכב משברירים ורסיסים של רגעים ותחושות שונים זה מזה בתכלית, שמרכיבים דבר שלם אחד. וברגע שישרים – הלב שמח.
להרגיש בכל הלב, במלאות, עלול להבהיל לפעמים, שמא ניתקע שם. שמא ניתקע בהרגשה שכרגע לא טוב לי, בייאוש, שמא נתמכר למחוזות הריק. אולם ההבחנה פשוטה מאוד: כשמרגישים געגוע בנחשולים אדירים, השאלה היא לאן מופנית הכוונה. אם היא מופנית כדי לשנות ולצאת ולסדר את החיים בחזרה, הרי שהגלים הללו לא לוכדים אותנו בתוכם. לומדים לפתח מיומנות של צוללן שיודע בדיוק כמה בלוני חמצן לקחת, וצולל אל המעמקים ומוציא את כל הפנינים שבמצולות, ואחר כך חוזר אל היבשה בחזרה. והמיומנות הזו, של נגיעה בעומק הכאב וחזרה ממנו, היא ברכה גדולה. היא לחיות את החיים עצמם.
לחזור משדה הקרב
"'הוא נראה לי איש טוב. ואל מקום טוב הייתי הולכת', חברה עודדה אותי להיפגש עם מישהו, באופן הכי מרגיע שיש. מרוב פגישות, שחיקות וניסיונות התאמה, שכחתי לחפש את הטוּב והנועם. ויום אחד נתקלתי במכתב של הרבי מלובביץ' שבירך אדם בפרנסה במנוחה. וככה רציתי. להתחתן במנוחה, להיגאל במנוחה. לרוות שמחות. ללכת אל מקום טוב" (מתוך הספר).
אנשים שונים כותבים מסיבות שונות. אצל כל אחד היצירה משמשת בתפקיד אחר. לאחרונה הבנתי מה תפקיד היצירה אצלי: ניקוז ההצפה. ההתרחשויות עולות ומתערבלות אצלי במהירות, הופכות לרעיונות והגות נפשית, וכשאני מורידה אותם אל הכתב, סערת הנפש שוככת, שוקטת. לא בחרתי להיות כותבת, לא בחרתי לכתוב את הספר הזה. המציאות התערבבה בי עד שלא היתה לי ברירה אלא לפתוח את הפקק ולתת למים החיים הללו לשטוף, לזרום, להחיות ולהצמיח.
הרבה שנים התווכחתי עם התפקיד הזה שניתן לי. ניסיתי לברוח מלהרגיש בכזו עוצמה, מלהוריד אותה אל הכתב, מליצור לעצמי כזה ייחוד. על כל כישרוני הייתי מוכנה לוותר בשביל לא להיות חייל בשדה הקרב. מעולם לא חלמתי שאוציא ספר על תקופה שבה אני לפעמים כל כך בחולשתי. ובכל זאת, כשהספר יצא בירכו אותי: היית בגבורה והעזת, אבל לא כל החיים תילחמי ככה, עכשיו הזמן לחזור הביתה, לחזור אל השלום, לנטוע עץ, לבנות בית, להקים משפחה. להגיע אל החסד.
יש הרבה טוב כשמסכימים לתפקיד שקיבלנו. כשמקבלים שעכשיו המקום חסר ואינו שלם והחגים כבר נראים באופק ושוב נדמה שהתפילות כולן התנפצו אל וילון בית הכנסת. ובכל זאת, יש טוב אמיתי ומספק ומשמח כשאנחנו במקום שלנו ולא מנסים לברוח ממנו. הוצאת הספר, בסופו של דבר, שימחה אותי עד בלי די. השתמשתי בכוחות שניתנו לי ויצרתי משהו בעולם. רק לאחר מעשה הבנתי כמה התחושה הזו נעלה, כמה הייתי רוצה להגיד לכל אחד ואחת שאני מכירה: אל תברחו מהייעוד, מהייחוד והכישרון, גם כשצריך הרבה אמת ואומץ בשביל להוציא לאור.
ואחרי הברכה ההיא, קיבלתי על עצמי בלי נדר לנטוע עץ ביום שבו אכנס לבית שאותו אקים בעזרת ה', במנוחה, בטוב. וביום שהעץ הזה יעלה ויפרח אדע שאת מלאכתי הזאת סיימתי, ולבי שלם.
"לעתים אני מרגישה שאני רק בדרך אל נקודת ההתחלה, שאני עוד בשלבי הארקה נמתחת ויום אחד משהו בי יתחבר, זרמים יעברו בדעת, ההמתנה הזאת תיראה לי לא מתחילת־מלחמה אלא מבשרת שלום, משמיעת ישועה".
פאר תחת אפר
ואני לא יכולה בלי מילה של נחמה. זה לא סתם ששבתות הנחמה גולשות לאלול. אדם מסתכל אחורה על שנה שלמה ובן־רגע מתנחם. הייתי, עשיתי בכל כוחי, עמדתי חזיתית אל מול התהומות הפעורים ויכולתי להם. במהות, נחמה היא חלק בלתי נפרד מהגאולה, "אנוכי מנחמכם". חיבוק חזק מאוד מריבונו של עולם. ולא סתם הפטרות הנחמה כל כך יפות ונותנות אוויר וכוח. זו גאולה אמיתית.
אלא שבעולם שלנו, בעיניים שלנו, נחמה נתפסת כפיצוי, בדיעבד. היה כל כך רע, לפחות שמשהו ינחם אותנו עכשיו, ימתיק. אז כן מקבלים את החיבוק הזה מריבונו של עולם, אבל מגיעים לשם כבר עם חמיצות של כמעט־בכי, ולא מבינים בשביל מה היינו צריכים את הבור התלול הזה רק בשביל אחר כך לעלות. נחמה, בעולם שלנו, לא מגיעה לבד. היא מגיעה על גב הסבל, הכאב, הריק, החורבן. רטייה על פצע. מי שמבין שהיא גאולית מבין שהחיים מורכבים מרצוא ושוב, מבורות שמטפסים להרים. אבל אנחנו לא תמיד מבינים. צריך אופי חזק ומאמין מאוד בשביל לשאת נחמה באופן הגאולי שלה, שבו היא חלק בונה ומעגלי של החיים ולא רק חלק שמתקן וממתיק, לא רק מזכירה את הכאב והסבל שעליהם היא נישאת.
ורק בשנה־שנתיים האחרונות, כשאני לפעמים יושבת עם עצמי מאוחר בלילה ומרגישה את הלבד במלוא עוזו ועוצמתו, אני מבינה שהדיעבד כבר פה. היה בור והיה סבל. החיים לא מתוקים כמו החלום שהיה לכתחילה. נפצענו, התחספסנו, התעצמנו מאז. לפחות עכשיו איזה חיבוק מתוק של נחמה שיפצה על כל אלה. אנחנו זקוקים לה כל כך. "מן האפר", כך כותב המשורר אמיר גלבוע כפרפרזה על נבואת ישעיהו, "מן האפר דולק בכל אורותיו – הפאר".
