בס"ד

בלעדי לקרוב אליך: מאחורי הקלעים של הספר 'במלוא הדופק'

אצלנו בבית צוחקים שלכל מחלה בעולם יש רק תרופה אחת – לצאת החוצה אל השמש לכמה זמן. האור והחום שלה מסוגלים לרפא הכל. בלי שום אנטיביוטיקה או חבישה, אך ורק אור.
לקח לי זמן להבין שזה בדיוק מה שעשיתי כשהחלטתי להוציא לאור את ספרי "במלוא הדופק", שפורש את כל ההתמודדויות, הכאבים וגם היופי ששורים על תקופת הרווקות. לתת לעולם נתח מלבי הכמה והמתגעגע, בלי הסתרה ובלי ייפוי המציאות. להוציא הכל אל האור. הבדידות היא תנועה ששייכת להרבה מאוד אנשים בעולם, להרבה מדי, אבל כל אחד הולך בה לבד. ולצערי, כל אחד ואחת בטוחים שרק אצלם זה קשה כל כך. שרק הם עושים כל מאמץ אפשרי ובכל זאת לא זוכים באהבה. שרק הם מרגישים עניוּת נפשית בגלל שיש כל כך הרבה רצון לתת ואין למי. החשכה שאופפת את הימים והלילות, השבועות, החודשים והשנים לבד – היא מצע נוח לרגשות האלה, שמשהו לא בסדר, שלכולם חוץ ממני גילו את הטריק.
באחד הפרקים בספר כתבתי: "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין אבל אני תמיד סיפרתי, גם לפני פגישה ראשונה. כשהדבר כל כך הרה־גורל וסבוך ומתפתל לאורך זמן, כשלא ידעתי איך לקחת התחלה חדשה ולעקר ממנה את הפחד, הייתי צריכה עוד לב מבין איתי. לא רציתי ללכת לשם לבד".
היציאה אל האור עושה אותנו מוארים יותר, ראויים ונראים. אני לא מתעסקת בחשבונות שמים ובגורם לכל רגשות הבדידות בעולם, לכך שיש פער בין הבתים ובין שברי הבתים, אני רק חושבת שהתנועה הזו ראויה להיכתב גם. שעל אף התנודות והתלישות וחוסר המקום – גם לריק יש מקום.


לישרי לב שמחה
חייב אדם להכיר גם את הברכה ששורה בתוך תקופה לא טובה. כשהשנים הולכות ומצטברות, אין ברירה אלא להעמיק. להעמיק את הבקשה, להעמיק את החיזוק העצמי, ולהעמיק את השיח עם ריבונו של עולם. לדבר איתו על הכל, גם כשטוב וגִשמי הברכה עוטפים ומרווים, וגם כשפחות טוב, והריקנות מאיימת להטביע. לדבר בישרות הלב, לומר בדיוק מה אני מרגישה, לבקש פתח, לבקש חמלה גם כשהכי קשה. "כל כך הרבה פיתולי אמונה הוציאה ממני הבדידות", כך כתבתי, "ועם זאת, ניחמתי את עצמי: כשדבר מורכב כל כך, זה רק אומר שהוא לא מפורק". החיים מורכבים על אמת, וכשמבחינים בזה נוצרת יכולת ראייה דקה ועדינה של כל הדברים שיש לעולם הזה להציע, בין ניחומים ובין רגעי שבר. נקודות חיים מלאות יחד עם נקודות כאב, שלובות זו בזו.
ישרות הלב חשובה כאן מאוד, כי כשאדם לא מודה בפני עצמו שכרגע כל כך קשה לו, הוא לא יכול להיכנס אל מנהרת הקושי ולצאת שלם מצידה השני. ברגע שאומרים מה קורה איתי באמת, יש שם אנחת רווחה, גם כשאין שום התקדמות נראית לעין. רחמנא ליבא בעי, ריבונו של עולם רוצה את הלב, שהוא האיבר הכי צבעוני, עשיר וחי, ומורכב משברירים ורסיסים של רגעים ותחושות שונים זה מזה בתכלית, שמרכיבים דבר שלם אחד. וברגע שישרים – הלב שמח.
להרגיש בכל הלב, במלאות, עלול להבהיל לפעמים, שמא ניתקע שם. שמא ניתקע בהרגשה שכרגע לא טוב לי, בייאוש, שמא נתמכר למחוזות הריק. אולם ההבחנה פשוטה מאוד: כשמרגישים געגוע בנחשולים אדירים, השאלה היא לאן מופנית הכוונה. אם היא מופנית כדי לשנות ולצאת ולסדר את החיים בחזרה, הרי שהגלים הללו לא לוכדים אותנו בתוכם. לומדים לפתח מיומנות של צוללן שיודע בדיוק כמה בלוני חמצן לקחת, וצולל אל המעמקים ומוציא את כל הפנינים שבמצולות, ואחר כך חוזר אל היבשה בחזרה. והמיומנות הזו, של נגיעה בעומק הכאב וחזרה ממנו, היא ברכה גדולה. היא לחיות את החיים עצמם.


לחזור משדה הקרב
"'הוא נראה לי איש טוב. ואל מקום טוב הייתי הולכת', חברה עודדה אותי להיפגש עם מישהו, באופן הכי מרגיע שיש. מרוב פגישות, שחיקות וניסיונות התאמה, שכחתי לחפש את הטוּב והנועם. ויום אחד נתקלתי במכתב של הרבי מלובביץ' שבירך אדם בפרנסה במנוחה. וככה רציתי. להתחתן במנוחה, להיגאל במנוחה. לרוות שמחות. ללכת אל מקום טוב" (מתוך הספר).
אנשים שונים כותבים מסיבות שונות. אצל כל אחד היצירה משמשת בתפקיד אחר. לאחרונה הבנתי מה תפקיד היצירה אצלי: ניקוז ההצפה. ההתרחשויות עולות ומתערבלות אצלי במהירות, הופכות לרעיונות והגות נפשית, וכשאני מורידה אותם אל הכתב, סערת הנפש שוככת, שוקטת. לא בחרתי להיות כותבת, לא בחרתי לכתוב את הספר הזה. המציאות התערבבה בי עד שלא היתה לי ברירה אלא לפ