כבר בבית הספר היסודי הסבירה לנו המורה לדינים שיש מחלוקת בדבר הדלקת הנרות בחנוכייה – בית הלל אמרו שבכל יום מוסיפים נר, ובית שמאי בכלל מתחילים עם כל הנרות דלוקים ובכל יום מחסירים אחד. יסלח לי הבורא הטוב, אבל כתלמידת כיתה ג׳ לא הבנתי מה זה בכלל משנה, שהרי הנס כבר קרה מזמן וכל מה שהעסיק את חבריי לכיתה דאז היה מתי כבר יגמר השיעור ונקבל את הסופגניות שהמחנכת הבטיחה לנו.
אהבתי את חנוכה, את שמחת הפשטות שאחזה בי כשהחזקתי ביחד עם סבתא את השמש כי ״באש לא משחקים״ כמו שהיא הייתה מזכירה לי תמיד, או כששרנו יחד את מזמור ״מעוז צור״ על כל בתיו הרבים, מבלי לחפף או לקצר, מבלי לעצור כדי לבדוק מי שלח הודעה לפלאפון. התענגנו על מתיקות הסופגניה, והתחרינו מי יצליח לסובב את הסביבון למשך הכי הרבה זמן לפני שהוא יפול על צדו מסוחרר ועייף. נדמה לי שאני כל כך זוכרת את ימי החג ההם בגלל שכשאתה ילד מלא תמימות, נטול חקירות על המהות העמוקה של החג או על סגולותיו המרובות, אתה פשוט מניח לו לעטוף אותך.
לחץ נורא
ופעם, אחרי שבגרתי, בירך אותי רב גדול שעד סוף חנוכה באותה השנה אפגוש את בחיר לבי.
בכל יום שעבר מרגע הברכה ועד לסוף החג, היה בי משהו פנימי שחיכה וציפה ופילל.
בערב הדלקת הנר הראשון, יצאתי לעבודה עטורה במיטב מחלצותיי ומשך כל היום חיפשתי אחריו – במשרד, ברחובות ואפילו על האוטובוס, וכשחזרתי הביתה להדלקת הנר, מוצפת תקווה, אמרתי לעצמי שהיום הוא לא הגיע, אבל נותרו עוד שבעה ימים אז מחר זה בטח יקרה. שוב ושוב חזר על עצמו המעגל הזה, עד שתחושת החגיגיות פינתה את מקומה ללחץ נורא, וכל נר שהתווסף בחנוכייה שלי ייצג עוד יום שהתפספס, חלון הזדמנויות שנסגר ולא ישוב עוד. ביום השמיני כשעמדתי מול החנוכייה המוארת, עדיין נטולת איש, התפרקתי מהידיעה שהספירה לאחור נגמרה ואתה תמו גם כוחות הנפש שלי.
לחנוכה הבא הגעתי עם טעם ההחמצה המרה של השנה הקודמת, אבל בשעה שהדלקתי שוב את הנרות וצפיתי במחול הקסם של הלהבות המרצדות מולי, הבנתי סוף כל סוף את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל; את ההבדל בין ״יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך", ובין ״יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך״.
אפשר להתחיל את החג עם אורה גדולה שמתעמעמת מעט עם כל יום שעובר, עד שכמעט ומותירה אותך בחשכה, אבל כמה חסד ורוך יש בהלכה למילוי המצברים המרוקנים שלך באיטיות, לא באור גדול ומסנוור, אלא דווקא במנות קצובות של אור קטן שהולך וגדל. כמו שחיין, שבכל יום מרחיב קצת את הריאות ומתרגל שהייה ארוכה יותר מתחת למים, ככה מאמנים לנו את הלב, שיתמלא בעוד קצת אור, וירחיב וימתח אותו. שנבין שגם אם היום דולק לי רק נר אחד, מחר כבר ידלקו לי שניים, שכל יום נוסף – הוא נס בפני עצמו.
שבי לידו
רבי נתן מברסלב מסביר שהסיבה להדלקת נר חנוכה היא "בכדי להכניע מלכות הרשעה העומדת עלינו בכל דור ודור ובכל זמן וזמן, לבטל אותנו מעבודת ה', להשכיח תורתו". כמה קשה לנו לפעמים לשבות באמצע היום אל מול נרות החנוכה, מבלי לכבס, לגהץ או להתיש את עצמנו בריצת המרתון ממטלה אל מטלה. נדמה לי שההתרגלות הזו לחושך, לשגרת היום יום, היא מלכות הרשעה של ימינו שמאיימת להשכיח את תורת ה' – תורת הנס. בחנוכה הזה, כשהאור הגנוז, העילאי מכולם, יתדפק על דלת ביתך ויבקש להיכנס אלייך פנימה, שבי לידו בנחת ובתום. רק אז תרגישי כמה באמת חיכית לו.
