בכ"ה באייר תשנ"ט (1999) נפטרה הצדקת ימימה אביטל ע"ה. פחות מחודש לפני פטירתה דיברה ימימה על הכוח להמשיך את הדרך למרות הקשיים המתעוררים. יש משהו ברגעים הקשים שגורם לנו לעתים לקפוא במקום ולהיעצר, להסיק מהרגע הקשה על כך שאין לנו אפשרות להמשיך את הדרך ולכן לפחד לצעוד קדימה. אבל "ברוחני, באותו זמן קשה יש גם תפילת רחמים, מבקשים ומבקשים – וממשיכים", כך אמרה ימימה ובעיניי התוותה את המשך הדרך גם לאחר לכתה. תמיד לצד הקושי צומחים רחמים וצומחת המשכיות קטנה, יוצא חוטר רענן מגזע עתיק.
לא תמיד קל לשאת יחד את שתי התנועות, זו שנעצרת בזמן משבר וזו שמבקשת להמשיך. אלו שני תדרים נפשיים שנדמים הפוכים זה מזה. העבודה הפנימית שלנו היא לסייע לשני התדרים הללו לחיות בנו זה לצד זה, לעבוד יחד. אפשר גם להיבהל מהקושי ולתת לרגש הזה מקום, יחד עם הרצון להתחזק ולהמשיך. בשתי מילים: "תנודותיה – קדימה" (ימימה). לקחת את התנודות הנפשיות, את הטלטלות, את המשבר והמכאובים ולרתום גם אותם להתקדמות קדימה. כשאנחנו חושבים על להתקדם בחיים מצטיירת לנו תמונה של אדם מלא כוח שיודע בדיוק את הטוב שאליו הוא מכוון, אדם אופטימי, פתוח לבאות. אבל כולנו יודעים שלא תמיד אנחנו שם. לעתים ההתקדמות היא מתוך טלטלה. לעתים אנחנו עושים צעד בלי לצייר בדמיוננו בכלל את מה שייפתח לפנינו, אלא עדיין נמצאים תחת הרושם של הקשיים.
הפסוק מתהלים "מוציא אסירים בכושרות" מפורש בילקוט שמעוני: "בכושרות – בבכי ושירות". אפשר להתקדם בשירה אבל אפשר להתקדם גם בבכי, לקחת את תנודות הנפש ולרתום גם אותן להתקדמות מתוך ידיעה שאין תנאי סף להתקדמות מלבד כוונת הלב. גם אדם שמצוי במשבר, בטלטלה ובבכי יכול לצעוד קדימה. גם תדר פנימי של תנודות יכול לקדם אותנו וללמד אותנו הרבה. וזה נקרא להמשיך את הדרך ולא להיעצר בפני מה שמבהיל ומבקש לעצור אותנו. לדעת שבכל מקרה, בכל מצב, אנו זכאים להמשיך.
משכני אחריך נרוצה
במקום אחר בלימוד, בו ימימה מדברת על משקלי המילים שאנו אומרים, חושבים וכותבים, היא מתארת הפרדה מעניינת בין שני סוגי מילים. המילים הטובות, אלו שפותחות לנו את הלב, נקראות בשפתה "נִמשך", ואילו המילים הסוגרות, המורידות את התדר הנפשי, נקראות אצלה "זמני". ללמדנו שכל מצב קשה הוא גם חולף, הוא זמני. לעתים ברגעים נמוכים מאוד התזכורת היחידה שאני יכולה לתת לעצמי היא שזה זמני, שזה יחלוף. יש למצבים הקשים יכולת לשכנע אותנו שהם תמיד היו ותמיד יהיו, אבל זאת לא האמת. לטוב יש המשכיות, יש לו כוח משיכה חזק יותר מכל קושי.
הקושי מגיע מתוך רעמים וברקים, רעשים גדולים ומשבריים. והטוב יש לו תכונה של שקט. ימימה מתארת שהטוב לא מגיע מתוך הכרזה ותרועה שמבשרת על בואו, אלא הטוב נכנס אל חיינו בתנועה של התפשטות, כמו לשתות תה חם שמתפשט בכל האיברים ומחמם את ליבנו. כך הטוב מגיע, "כל יום בהתקדמות שקטה" (ימימה), כל יום לדעת שאנחנו נוטעים בתוכנו רצון להמשיך, רצון לדבוק בטוב שאינו מתפרסם ואינו מצטלם ואינו נראה לעין חיצונית אלא טוב שמסור למרחב הפנימי שבין אדם לבוראו. ככל שיש יותר שקט, כך הטוב מתייצב על מקומו. ככל שאנחנו מבינים שהטוב לא מגיע מתוך פעולה גרנדיוזית אחת, מתוך הבנה אחת שמשנה את כל החיים אלא מגיע מתוך התמדה, כל יום להיטיב, כל יום להמשיך את הדרך, כל יום להקדיש זמן חיוני להתפתחות הנפשית שלנו, לחשבון נפש, לכתיבה אישית שמעוררת הבנות אישיות, כך הטוב צומח.
התוצאות של הטוב הזה יבואו בזמנן, לא בטלטלה כי מה שאנו זוכים לו מתוך טלטלה גם מעורר בנו פחד מהרגע שבו הוא יגמר. התוצאות הטובות מתייצבות בתוכנו בשקט, כל פעם עוד קצת, עד שנראה בעינינו כיצד "מעשים טובים מחזירים אור" (ימימה).
יש גם את מחר
אני מהרהרת בכך שיכולתי לכתוב את הטור הזה לפני שנתיים, בעיצומו של הגל הראשון של הקורונה, אני יכולה לכתוב אותו כעת, בזמן שבו אנו זקוקים ליותר ביטחון לאומי ואישי, ואפשר לכתוב אותו על כל מצב משבר כללי או פרטי. כי המצבים מתחלפים, ועל כן הלימוד מבקש מאיתנו לא להמתין למצב שיבוא ואז בדיעבד, לפי מה שיקרה למצוא את כוחנו, את מהותנו, אלא "המהות קובעת למצבים" (ימימה). לטפח מלכתחילה את חוסן נפשנו, את היכולת להמשיך את הדרך גם ברגעים קשים, את היכולת להעניק לעצמנו אמון בהמשכיות. זה טיפוח יומיומי שמאפשר לנו להגיע למצבי החיים מתוך מהות מאירה ויקרה.
"ויהיו קשיים בריאים", כך ימימה אומרת וכולנו יודעים זאת מתוך ליבנו ונפשנו, הדרך בעולם הזה נפתחת מבכי ושירות גם יחד, "אבל נדע להגיע. הפנים בהווה, לקראת העתיד, יש גם את מחר, אז להמשיך כי הדרך עוד פתוחה" (ימימה). יהי רצון שנתברך כולנו מכוחה של ימימה ונזכה להמשיך את הדרך ולהיות כוח משיכה לטוב.
