יום ראשון בשבת, שבוע חדש, יש לי מין הרגל כזה מתחילת המלחמה, לפתוח חדשות, להתעדכן.
בכותרת הראשית תמונה מפעם, חייל עם קסדה ועיניים בורקות.
אותיות גדולות מבשרות: חזר הנעדר מקרב סולטן יעקב.
זה נשמע לי מוכר כזה, רחוק כזה, קרב עם שם מלכותי, אפילו קצת יהודי: סולטן יעקב.
אני מדמיינת אותם, קצת כמו שאני מדמיינת את מלחמת יום הכיפורים, בשחור לבן.
אולי הצבע הפשוט מכהה מעט את הרגש, הופך את זה למעט רחוק יותר, קצת כמו שלומדים על משהו מספרי ההיסטוריה, על מלחמות ישראל.
למטה יותר, בעמוד החדשות, תמונה צבעונית מהיום, ראש הממשלה מבשר לאחים מחכים שהוא שב.
יש לי מין הרגל כזה, מידה שאני משתדלת לקנות, לנסות להביט ממעוף הציפור על משק כנפי ההיסטוריה.
לראות את ריבונו של עולם, מסתתר, נעלם, ונגלה במציאות הזאת שהוא מחדש ובורא.
חושבת על העם הזה, שלא ויתר ארבעים שנה, ויצא לחפש מנוח לנשמה, מארץ אויב.
מנוח לגוף בארץ ישראל.
יש לי מין רצון כזה, לנסות לחבר נקודות במאורעות, למצוא בהן מסר, דיבור אלוקי.
יום שני בשבת קודש, כותרת חדשה, אותיות גדולות מבשרות, ישוחרר החייל השבוי מן הבור.
שני חיילים בהפרש של יום.
ומרגיש לי חזק, שזה לא סתם ככה, כותרת ותמונה, חייל מפעם וחייל מהיום.
מרגיש לי חזק שיש חוט מקשר, מסירות נפש שלא לוותר, גם אחרי שנים, להביא חייל לקבר ישראל.
נזכרת בקול בכל המסירות של העם הקדוש הזה.
סיפורים סיפורים, חדשות לבקרים, חיילים שעוזבים את הכל, ושבוי בעל שם טוב שסיפר שהיה מוכן לשלם בחייו, מסרב לפגוע באחים שבאו להציל.
מבקשת שאם נחרבנו ונחרב עמנו העולם, בעוון הנוקם באחיו במחיר חייו, שיביט ה' ממעון קודשו ויראה כמה תיקננו, כמה יהודים מוכנים למסור את נפשם עבור האחר, גם אם הם לא מכירים, גם אם עברו שנים.
ובזכותם של רבי נהוראי ורבי שמעון בר יוחאי, שידעו להמתיק, להפוך קללות לברכות, שידעו לראות את הפנים, את האור הגדול שיתגלה כשייתמו החטאים,
נזכה לגאולה, בזכות בחסד וברחמים, גם אם עבר זמן, גם אם עברו שנים.
וְהוֹרַדְתִּיךְ אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר אֶל־עַם עוֹלָם וְהוֹשַׁבְתִּיךְ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת כָּחֳרָבוֹת מֵעוֹלָם אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר לְמַעַן לֹא תֵשֵׁבִי וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים.
