בכל פעם שאני מצליחה לשתוק ולא לומר מילה שלא במקומה, נפתח לי שער. בכל פעם שאני מצליחה להיות קשובה לאמת הפנימית למרות שבחוץ סועֵר השקר, נפתח לי שער. בכל פעם שאני מצליחה להיות בעד עצמי ובעד החיים למרות שכל המציאות אומרת התנגדות – נפתח לי שער. בכל פעם שאני מצליחה לבחור את הבחירה הנכונה למרות שהיו לי עוד המון אפשרויות והן היו צבעוניות ומפתות יותר, נפתח לי שער. בכל פעם שאני יכולה לצאת מהסיטואציה כשידי על העליונה ובכל זאת אני בוחרת לא להיאבק באף אחד ולא להחליש אף אחד, נפתח לי שער.
ימימה אביטל ע"ה מציירת שרטוט פשוט שמסביר לנו משהו עמוק על הנפש: מתחת לחולשות הנפש – מסתתר השער לכוחות הנפש. בדיוק באותה נקודה. כלומר: מי שרוצה לפתוח לרווחה את השער לכוחות הנפש שלו, השער שיגלה לו מעיין חיים של כוח, ידיעה, אמונה, לב מבין ואמיתי – צריך לעבור דרך חולשות הנפש. צריך לעבור דרך הרגעים שבהם הוא מעדיף לשתוק ולא לומר מילה שנונה אבל פוגענית, הרגעים שבהם הוא מעדיף להוריד את הראש ולהיכנע במקום לעשות משהו נגד עצמו. בכל פעם שאנחנו מצליחים לבחור לא להתחזק בצורה מזויפת, ולהסכים להיות חלשים לרגע – נפתח לנו שם שער ענק ומאיר של כוחות חדשים, כוחות נפש רעננים.
לארוז בלוני חמצן
גיליתי את השער הזה כשהבנתי שיש שעה מסוימת ביום שבה כל הרגשות שלי סוערים. שעה קבועה שבה הנפש הופכת לבריכה של מים כהים. בדרך העולם, אם אנחנו מרגישים לא טוב, אנחנו מעדיפים להחזיר מלחמה. אנחנו מנסים ליצור לעצמנו הרגשה טובה בכוח, באִתכפיא, נכנסים ראש בראש במה שמחליש אותנו. בתחבולות עושים לנו מלחמה עד שהרגש הלא טוב מתפוגג. ואני, רק זכרתי את השער. זכרתי שבדיוק מתחת לנקודה של חולשת הנפש יושב השער לכוחות הנפש. ובכל יום באותה שעה, כמו צוללן, ארזתי לעצמי בלוני חמצן וצללתי פנימה אל החולשה. גיליתי מה הצבע שלה, מה הריח שלה, כמה אוויר אין בה. מה היא מבקשת ממני. מה יש לי לומר לה.
כשמגיעה סיטואציה שבה אנחנו רוצים לשמור על עצמנו, אנחנו רגילים לשלב ידיים בחוזקה, לזקוף קומה, לנפֵּחַ את עצמנו יותר מכפי גודלנו כדי שהרע לא יתעסק איתנו. כמו אדם שרואה דוב ביער ופושט את ידיו לצדדים כדי להגדיל את עצמו, כדי שהדוב יחשוב שיש מישהו חזק לפניו וייסוג לאחור. וימימה אומרת הפוך: אם נצליח לרגע אחד דווקא לא לשלב ידיים אלא להשאיר אותן פשוטות, רפויות, מבקשות, אם נצליח לא לנפח את עצמנו ברוב-רושם אלא להיות ריקים וחלשים, ייפתח לנו שער. וכוחות הנפש שלנו כולם מתחבאים מאחורי השער הזה. המתקה עמוקה כל כך מגיעה אחרי שאנחנו נכנעים.
"הפחד הוא שער" שר אביתר בנאי, ובאמת, כל פחד הוא שער. כל היסוס הוא שער. כל עצבות היא שער. כל מילה שנתקעה בין החֵך ללשון ולא נשלחה כדי להצליף בשני ולהוציא אותנו חכמים היא שער. כל געגוע הוא שער. כל חלישות הדעת היא שער. כל רעד פנימי הוא שער. כל תסכול הוא שער. כל סיטואציה שבה הגוף שלנו מחודד מרוב עצבים חשופים כי אנחנו רוצים להיות במקום אחר ובזמן אחר, ובמקום זה אנחנו מסכימים להישאר בכאן ובעכשיו שלנו – היא שער. בִּמקום לשלב על עצמנו ידיים חוסמות ולהתאזר בכוח מזויף, אפשר להתחיל ללמוד לבקש מגע עם השער. אפילו רק מגע קל עם הברזל הקריר שלו, עם הצירים המסתובבים, עם קול החריקה העתיק כשמשהו בתוכנו נפתח סוף סוף. כל חולשת-נפש היא שער לכוחות הנפש, כך ימימה אומרת בצורה חד-משמעית. כשאנחנו מוכנים לצלול לאגם הכהה בתוכנו ולשחות בתוך מֵי התהום של נפשנו, מתגלה לנו נביעה חדשה.
הנשמה תענה לנו
אני מהרהרת הרבה על המושג לב נקי. מה זה אומר להיות עם לב נקי. מה נדרש מאיתנו בשביל להגיע ללב נקי מכל פניות. וההבנה האישית שלי היא שבשביל להגיע ללב נקי צריך לשבת לרגע עם עצמנו, רגע שקט עם הנשמה שלנו. לסגור את כל מסיחי הדעת, את כל מה שקורה בעולם שמחוץ לנו, ופשוט לשבת ולהקשיב פנימה. להתבונן על סוגיות הליבה שלנו. סוגיות לפעמים לא פשוטות, שברוב הפעמים אנחנו מנסים לברוח מהן או לשלב מולן ידיים ולהכניע אותן כרצוננו, שיקרה שם בדיוק מה שאנחנו רוצים. אבל זה לא תמיד קורה. יש סוגיות יסוד לכל אחד מאיתנו שאין לנו מושג מה יקרה איתנו שם. סוגיות ליבה שבהן הלבה הפנימית רותחת בקרקעית. ואני חושבת שבשביל להגיע ללב נקי, צריך לאזור אומץ ולהקשיב למקומות הללו בתוכנו. להבין מה אנחנו רוצים, מעבר לכל הרעשים החיצוניים והדמיונות. והנשמה תענה לנו, והלב יתנקה.
מי שמצליח לפגוש את עצמו במִנעד הצבעים של המים שבנפשו, הכהים והצלולים, מפַתח יותר חוסן. במקום לשלב ידיים חזק, אנחנו פושטים ידיים ומבקשים כמעט בלי קול ובלי מילים לפגוש את השער. ושם, בשער הזה, קורה משהו חדש באמת. ימימה אומרת שהמקום הזה מאפשר פרצה לחסימות הכי גדולות בנפשנו, אפילו החסימות שהן כמו פלדה. והפריצה תהיה פשוטה, מהירה, מתוך אמת פנימית, מתוך הבנה שתהפוך את חולשות הנפש לכוחות הנפש. כי השער הפנימי שלנו תמיד פתוח, זה רק הפחד מלהיות חלשים לרגע שהפריע לנו לראות. כשנגיע אל השער הזה, כך ימימה אומרת, ונהיה נוכחים בו באמת, נצליח סוף סוף לעבור מחולשה לכוח אמיתי, ייפתח לנו שער רחמים.
