הוא היה במצב לא פשוט… אז לא רציתי לומר לו שזה מפריע לי… הוא גם ככה עם מלא דברים. אחכה קצת… ואז אחרי שבועיים שאני ככה שומרת בבטן… כבר ממש היה קשה לי, אבל בדיוק התחילו אצלם איזה תרגיל בקורס קצינים… זה לא מתאים כל כך עכשיו… גם בכללי אני רואה רק עכשיו, אחרי שנפרדנו, שבעצם גם את כל הנושא של האיחורים שלו הכלתי ברמה שהוא אפילו לא דמיין שזה מפריע לי… הוא גם לא ממש ידע מה אני חושבת על כל הנושא של הרצון שלו להישאר בקבע עוד שנה…
כן.. ניתן לומר שזה מה שמפחיד אותי היום כשאני חושבת על להיכנס לקשר… אני חושבת שאני מפחדת… מפחדת לאבד את אדוה, את עצמי.
עד עכשיו הייתי בטוחה שאני מפחדת להיקשר ולהיפגע אם הוא ילך… אבל זה יותר גרוע מזה…
כי בתקופה שניסיתי להירגע מהפרידה ולחזור לעצמי, זה בדיוק מה שגיליתי, שאני נעלמתי לי… וזו האבדה הקשה מכל אבדות שבעולם.
איך אני יכולה להיות בטוחה שבקשר הבא אני לא אעלם לי שוב, איך אני לא אנסה שוב לעשות הכל כדי להשאיר אותו שם… איך לא אשנה את דעותיי כדי שיהיה לנו יותר טוב, איך אומר מה מפריע לי למרות שזה אף פעם לא זמן טוב. ואיך לא אפחד לבקש ממנו שישתנה עבורי וטובת הטוב שלי… מפחדת לומר כן להצעות טובות… זה בגדר פחד מוות. פחד מבגידה-עצמית.
אני לומדת שההבטחה הגדולה ביותר והחשובה ביותר אותה יכול וחייב אדם להבטיח לעצמו, היא לדאוג לטוב שלו. במובן הכי בריא של המילה, לא מהמקום של 'אני הכי חשובה ולא מעניין אותי מה קורה מסביב' אלא מהמקום שמבין שאם יהיה לי טוב יהיה כאן טוב. וכמו שאני מכבדת אותי אני מכבדת אותך, וכמו שאני רוצה שתגיד מה מפריע לך כדי שנוכל לתקן וכדי שיהיה לנו יותר טוב כאן ביחד, כך גם חובתי לטובת הקשר הזה לומר מה יושב עלי, מה מפריע לי ומה יעשה לי כל כך טוב אם נשנה…
זהו, אני לא שומרת יותר בבטן, אני חושבת איך הכי נכון להעביר לך את הדברים.
אני יודעת לכבד את הרצונות והצרכים שלי, יודעת לדבר אותם בטוב, יודעת לקבל שלפעמים נחשוב אחרת וזה בסדר גמור, יודעת שמהמקום שאני הכי רוצה בטוב שלך ואתה בטוב שלי – נוכל לדבר על רצונות שונים בלי שתהיה חייב לשנות עבורי או אני עבורך, יתכן שרק נקשיב ונבין אחד את השני ועדיין נישאר בשוני שלנו, אולי נצליח ונמצא פתרון מעשי לדברים. הכי חשוב שבקשר הזה יהיו שניים, שניים שאוהבים מכבדים ומקשיבים ושיש ביניהם מרחב נקי ומדובר, ומתוך כך נשמור תמיד על האהבה.
אל תדאג, אני תמיד אשאר כאן בשבילך.