בתזמון מושלם ובסמוך לחג מתן התעודות בבתי הספר מגיע ט"ו בשבט. ובחלומי, אני מקבלת תעודה. אך בתעודה זו לצד עמודת הציונים המתייחסים להישגים שלי ולתוצאות, תהיה עמודה נוספת שתוקדש – לרצון. כמה רציתי בכל אחד מתחומי החיים שלי. כמה רציתי לאהוב, כמה רציתי להתפלל.
ט"ו בשבט הגיע, ראש השנה לאילנות. זה לא נכנס בדיוק במנגינה של הגן אבל זה מה שכתוב במשנה. בניגוד לחגים כמו פסח, שבועות, חנוכה או פורים – ט"ו בשבט לא מציין נס או אירוע היסטורי רב משמעות, אנחנו לא עוברים לפניו יתברך כבני מרון. ט"ו בשבט גם לא חוגג את התוצאה הסופית – הפירות, אלא רק מציין נקודה בתוך רצף תהליכי הצמיחה של העץ, עלה השרף באילנות וירדו רוב גשמי שנה.
עד עכשיו העץ היה פאסיבי. הוא נשתל, הוא הושקה, השמש האירה עליו בטוּבה, והנה עכשיו מתחיל העץ בעצמו לפעול. השרף עולה באילנות, וכוח הצמיחה הפנימי של העץ מתעורר. זהו תהליך עדין ומופלא, ובעיקר – פנימי. אי אפשר לתת לו ציון, למרות שמצד האמת – כך היה ראוי. לשים את הדגש על הרצון.
הרצון הוא המנוע הפנימי שבזכותו אנחנו פועלים. ועל הרצון צריך להתפלל הרבה. ה'בני יששכר' אומר להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר "הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ראשית יסוד הצמיחה שיזמין לו השם יתברך לעת המצטרך את הפרי עץ הדר". אתרוג?! איך אתרוג? אני חיה לי מיום ליום. אפילו תחפושות עוד לא הזמנתי, איך אתה רץ עד סוכות?
האתרוג משול ללב. זה הזמן להתפלל על הלב שלי, על הרצונות שלי שיהיו טובים. הרב אליהו זצ"ל היה אומר לשים לב טוב שהאתרוג חף מכל כתם ולכלוך. האתרוג משול ללב, והלב צריך להיות נקי נקי.
כשהרצון מתגדל באופן אמיתי, מבפנים, הוא מצמיח. כשמשתמשים ברצון בגסות ולא נותנים לו את מקומו האמיתי הוא קמל. ואיתו מתנמכים כל הרצונות היפים. "אני רוצה מכונית", שם שם.
ט"ו בשבט הוא עת רצון. הוא העת (הזמן) של הרצונות. השם משמואל אומר "אף לאנשים שמיעטו בעבודה עד הנה ואינם מרגישים, מכל מקום ההארה אלקית בודאי עשתה את שלה בהעלם על כל פנים וניתנת בו בחינת לב, ואם עוד יתיישב בדעתו עוד ימצא בעצמו את בחינת הלב והרגש יותר מאשר עד הנה". ברור שקרה לנו נס בט"ו בשבט! איזה נס קרה בט"ו בשבט? נס הרצון. התוצאות הסופיות הן תולדה של הרצון. במקום התוצאות הרצויות, הפני מבט פנימה אל הרצונות הרצויים. לעורר בתוכי את נקודות הרצון. יפה את רעייתי כתרצה – כשאת רוצה.
אנשים מתבלבלים בין רצון לבין פוטנציאל, בעברית צחה – יָכְלָה (כמו יוזמה, עוצמה וכו') זה שאני יכולה זה לא אומר שאני רוצה. מה שקובע בסוף זה הרצון, לא הפוטנציאל. ט"ו בשבט הוא לא חג הפוטנציאל. פוטנציאל לא שווה הרבה אם הוא לא בא לידי ביטוי בפועל. אני יכולה להגיד לגרעין של התמר עד מחר "יש לך פוטנציאל לא ממומש, חבל, אתה יכול להיות ממש עץ מעולה".
לא ראיתי אף מחקר שאומר שאנשים עם פוטנציאל הצליחו יותר מאנשים בלי פוטנציאל. אם כבר אז הפוך. אולי הסיבה הכי נפוצה היום לחוסר הצלחה היא דווקא כישרונות גדולים ומיעוט פעולות מעשיות. מה שנקרא אורות גדולים בכלים מועטים. פוטנציאל זה אחלה, אני ממש לא נגד, אבל גם גרעין התמר שבידי יכול להיות עץ נהדר, זה פשוט לא יקרה אם אני לא אדחוף את הידיים לבוץ ואשתול אותו.
הציונים בתעודה החלומית מתייחסים גם לתוצאות מפני שגם הן חשובות, אבל החשיבות שלהן נמדדת בעיני הקדוש ברוך הוא כחלק ממכלול שלם. "לפום צערא אגרא", לא רק לפום ההישג הסופי אגרא. רצון אמיתי הוא רצון שמניע לפעולה, פעולות שנעשות מתוך רצון מצמיחות פירות מתוקים במיוחד, והקדוש ברוך הוא כל כך אוהב אותנו רוצים.
מתפללת על התלמידות שלי וגם עלי, השם יתברך, תעזור לנו לרצות וגם לפעול את הרצונות.
