בס"ד

תספרו

דמיינו אירוע חשוב מאוד, אירוע בקנה מידה אוניברסלי שמשנה את ההיסטוריה של כדור הארץ. החיים לפניו ואחריו לא יהיו אותו דבר. זה כל כך גדול ועצום, עד… שערוץ התקשורת שקיבל בלעדיות על סיקור האירוע, החליט לא להזכיר אותו!
מתן תורה הוא נקודת הזמן הגדולה ביותר בהיסטוריה. כמו שכותב רש"י על "יום ה-שישי" בבריאת העולם, שהקדוש ברוך הוא התנה את קיום כל מערכות הטבע בכך שישראל יקבלו עליהם תורה ביום השישי לחודש סיון.

ואם לא יקבלו ישראל את התורה? יחזור העולם לתוהו ובוהו. דבר לא יוכל להתקיים. כך שהתורה איננה רק פתרון חידת
משמעות הקיום, אלא עומדת בבסיס הקיום ממש, בלעדיה אין קרקע ואין חמצן.

אז איך יכול להיות שהתורה עצמה לא מזכירה את האירוע הזה כסיבת חג השבועות? ולמה שבועות הוא החג היחיד שאין לו
תאריך מדויק בתורה, אלא כולו תלוי בסיום הספירה המוליכה אליו?

הרש"ר הירש מסביר שחג מתן תורה איננו מתייחס לעובדה של מתן התורה, אלא הוא חוגג את עשיית עצמנו ראויים לקבלת התורה. חג השבועות שונה מכל שאר החגים בכך שאינו קרוי על שם מצוות החג או אירוע שקרה בחג עצמו, אלא הוא קרוי ״שבועות״ – על שם הספירה המכינה ומובילה אליו.

התורה ניתנה לנו במעמד כל כך פלאי, מעבר למילים. הקדוש ברוך הוא נפגש איתנו באופן הכי קרוב שיכול להיות. שמענו וראינו את הקולות, את הלפידים ואת העשן. שור לא געה וציפור לא צייצה. שופר הולך וחזק. העולם עומד בדומיה. ה-כ-ל עוצמתי, ייחודי וחזק, נקודת שיא שאין כמוה!

והשאלה הכי גדולה היא לא מה קורה, אלא האם אני מוכנה לזה? האם ספרתי את הימים והשבועות? גם אם לא באופן מעשי, פנימה, בלב, בנפש, האם בניתי בתוכי את הכלי? האם עשיתי דרך? צעדתי קדימה? או כמו שאומר המשורר (הזוג רזאל) "האם פינית בלבך מקום לטוב שעוד תגלה"? ההשתדלות לקראת הדבר כל כך חשובה וחיונית, שעל שמה ניתן שם החג.

בעולם התרבות שאנו חיות בו, מבחן התוצאה הוא הקובע. ה'וי' על הדף. ולא רק ההישג הוא שנחשב, אלא כמה מהר השגת אותו. הכל אחוז תזזיתיות. לרוץ. להספיק. להיות בכל העולמות כולם. גם יפה. גם אופה. גם הבית פיקס. גם אמא לעשרה ואשת קריירה מפורסמת. כאן ועכשיו. נוצץ ומוצלח. אין מקום לתהליכים, לצעדים קטנים. להתנהלות איטית,
לנפילות ואכזבות.

לפעמים אני כל כך קצרת נשימה כלפי עצמי. מצפה ודורשת להיות מצטיינת בכל התחומים, וכשזה לא מצליח, אני מתעצבנת. מתמלאת בתסכול. אם זה לא מאה אחוז, אז זה לא בכלל.
אך בעולמו של הקב"ה דברים נספרים אחרת. נחשבים אחרת. יש חשיבות גדולה ומשמעות לדרך. למסוגלות לצאת אליה. לרצון להיבנות, להתקדם.

ספירת העומר שאנו עומדות בסיומה, נספרת יום-יום. יותר נכון, ערב-ערב. דווקא כשחשוך, מאיר מעשה אחד בודד. ברכה אחת, התקדמות של עוד סנטימטר אחד לקראת התורה. שיוף של מילימטר יקר כל-כך בעבודת המידות.
כמה חשובה הסבלנות. היכולת לזוז לאט, לאט. העולם נברא בשישה ימים, בעשרה מאמרות, והתורה ניתנה לנו אחרי ספירה של חמישים יום. הציפיה לגאולה וההשתלמות של המציאות נבנות אבן על אבן כבר אלפי שנים.

תהליכיות. התמדה. סבלנות. מבט גבוה על עצמי, על הקרובים לי, על האומה המדהימה הזו שלפני שבעים שנה היתה אפר ועפר, מפוזרת בתפוצות, וכעת היא הדבר הפלאי ביותר ביקום. להרים את הראש ולהסתכל אל האופק, לא זה שעומד מולי, אלא אופק של עשרה דורות קדימה! ולהתקדם אליו מתוך אהבה, שמחה, נחת והערכה גדולה לכל פסיעה קטנה בדרך.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן