השחקן והיוצר עמיחי חזן (48), נשוי ואב לילדים, תושב כוכב השחר, עבר מסע ארוך עד שהגיע למקום שבו הוא נמצא היום. "גדלתי בירושלים בבית דתי לאומי, בית באמת מקסים" הוא אומר בהערכה, "אבל היה חסר לי עומק, משהו רוחני, רציתי יותר. חיפשתי חיבור עמוק לנשמה ולא מצאתי אותו ביהדות, כמו שהכרתי אותה אז. בסביבות גיל 17 קראתי ספר על הבודהיזם, וזה מאוד קסם לי. חוויתי בו כניסה חזקה למקום מאוד רוחני, להתחברות פנימה והתנתקות מהחוץ. היה שם משהו מאוד טוטאלי, שבדיוק התאים לי באותה תקופה והחלטתי שאני הולך על זה…".
בצעד לא שגרתי ולא צפוי, הוא החליף את השבו"ש (שבוע ישיבה) המקובל בשלב הזה של החיים, בשבו"מ – שבוע מנזר, להבדיל. "הלכתי עם עוד חבר למנזר בעמק המצלבה, כדי לבדוק את המקום. עברנו שם ליד הכנסייה והרחתי ריח שאז לא ידעתי להגדיר אותו, אבל היום אני מבין שזה היה פשוט סוג של טומאה. לא מצאנו שם אנשים שמחים", הוא מסכם בקצרה את הביקור והתובנות שעלו בו בשעתו, "אבל עדיין היה לי חלום למצוא משהו שבאמת ימלא אותי. קראתי הרבה חומר על טיבט ועל מנזרים. וכששאלו אותי איפה אני רוצה להיות בצבא, אמרתי שאני רוצה בכלל ללכת למנזר זן בודהיסטי".
עמיחי לא הסתפק בזה. "שיניתי את השם שלי ללוטוס. לוטוס זה צמח שגדל בתוך המים ואז פורץ החוצה ופורח באור. מבחינתי זה סימל את היציאה, וזה מה שחלמתי אז. לא התחברתי לשם עמיחי, כי מה זה עם ישראל חי? זה נורא מצומצם לדבר רק על עם אחד. אני רציתי להיות אוניברסלי, לא שייך לעם מסוים…". אבל הקב"ה לא עזב גם את לוטוס, ובהשגחה פרטית במהלך השירות הצבאי הוא הכיר את אילן ודבורה נוב מבת עין, והיה מגיע אליהם לשבתות מדי פעם גם בתקופה שלא שמר מצוות. "הרגשתי שיש שם משהו", הוא תיאר את החוויה שהייתה אז עמומה יחסית. לימים, ה'משהו' הזה הפך להרבה יותר נוכח ומשמעותי בחייו.
"מאמצע כיתה י"א עד תחילת הצבא לא הייתי דתי. כלומר, מאוד חיפשתי קשר רוחני. הייתי למשל הולך למדבר לשיר 'לכה דודי', ומצד שני, לכל הפרטים המעשיים של המצוות לא התחברתי". אבל אורות ללא כלים לא מחזיקים מעמד הרבה זמן, ותוך זמן קצר עמיחי הרגיש שכל הרוחניות הזו כאילו נשטפה בגשם. "אחרי הצבא התחלתי להרגיש שמכל החוויות הרוחניות שחוויתי לא נשאר לי כלום. זה לא התקבע, כי שום דבר שם לא היה אמיתי. הבנתי שכל תרבות הבודהיזם מבוססת על ניתוק מהמציאות. הבודהיסט בורח מהחיים, לא מתחתן, לא עובד, חי באיזה מנזר בהרים, כשכל הציפייה שלו זה להגיע לאיזו שהיא הארה, שהמטרה שלה היא שהוא לא יחזור יותר בגלגול. זו המטרה הבודהיסטית העליונה. ולעומת זאת אנחנו היהודים" – מחדד עמיחי את השוני העצום – "לא באנו לפה בשביל לברוח, אלא כדי להשפיע על העולם הזה ולהרים אותו למעלה".
ירידה, כמו תמיד, היא לצורך עלייה, וכך דווקא מתוך התחושה החלולה הזו שחווה אז, החל להיסלל בפני עמיחי השביל למציאת דרכו. "הגעתי לערב התחזקות שאילן נוב ארגן בבת עין, היו שם דיבורים מרבי נחמן ומהרב קרליבך, דיבורים עם המון לב יהודי ונשמה יהודית, ופתאום נפל לי אסימון ענק שזה שלי! שהמקום שלי זה החסידות, זה הלב היהודי. זה מה שחיפשתי כל השנים. ברגע אחד הבנתי שכל מה שאני מחפש פשוט נמצא פה אצלנו, והתחלתי תהליך של תשובה.
"היה שלב מסוים", הוא נזכר בסיפור קטן אבל חשוב, "בו פניתי להורים שלי ושאלתי אותם איך לא הכרתי את כל העושר הזה בבית. אחרי קצת מחשבה הבנתי שזו שאלה לא הוגנת מבחינתי, כי הם בנו את עצמם מאפס, במציאות לא פשוטה, שלא אפשרה להם אז לעלות לקומה הבאה. רק בשביל להבין את הרקע שלהם – ההורים של אבא שלי דיברו ערבית תוניסאית וההורים של אמא שלי דיברו הונגרית. הם היו עסוקים בהישרדות ובבניית המקום שלהם בארץ. לעומתם, אני כבר גדלתי לתוך מציאות שמאפשרת לי לבנות קומה נוספת".
הצגת בכורה תחת עץ התות
עם התובנות האלה הוא המשיך להסתובב ולחפש, רק הפעם במקומות מדויקים יותר, שכבר קירבו אותו בעוד צעד לעבר הגשמתם במציאות. "תמיד הייתי מספר סיפורים לילדים בשכונה והייתי מחובר לתחום התיאטרלי", הוא אומר בחיוך. "אחרי הצבא הגעתי לגבעות של איתמר, שם פגשתי את עמרי ורטש, שגם הוא היה מחובר לתחום, והחלטנו להרים יחד הצגות לילדים ביישובי האזור.
"עמרי הוא סיפור אחר לגמרי ממני", מספר עמיחי מעט על חברו לשליחות. "הוא היה קיבוצניק מהשומר הצעיר שלא ידע כמעט כלום על יהדות, והלך ללמוד תיאטרון באיטליה עם קבוצה של אנשים מרחבי העולם. תוך כדי תהליך הלמידה הם נכנסו למקומות מאוד פנימיים ועמוקים, והמורה שלו לתיאטרון, שהיה אחד המאסטרים הנודעים בעולם, ג'רזי גרוטובסקי שמו, אמר לו: "אתה צריך ליצור תיאטרון שמתחבר למקום שלך כיהודי". עמרי ענה לו שהוא לא מכיר את היהדות, והמאסטר המשיך: "אתה יודע שליהודים יש תנועה משלהם כשהם מתפללים?". עמרי המשיך לענות שהוא לא מכיר שום דבר מזה. המאסטר האיטלקי הציע לו ספר באנגלית, שהתגלה כלא פחות מסיפורי הבעל שם טוב. משם, כמו כל הסיפורים על לא יהודים ששמים לנו מראה מול הנשמה שלנו, נפתחו לו הבנות חדשות, ואחרי מסע פנימי הוא זכה לחזור בתשובה".
קצת קשה לדמיין את זה, אבל את ההצגה הראשונה שלהם הם העלו בחצר הבלתי־נשכחת של קבר יוסף בשכם, לפני יותר מ־25 שנה. "היו אז הסעות קבועות לקבר יוסף מיישובי הסביבה, ובחצר הציון עמד עץ התות הגדול והזכור לטוב לכל באי ביתו של יוסף הצדיק מהתקופה ההיא, לפני שפורעים ערבים העלו באש את המתחם. תחת אותו עץ ענק ישבו עשרות ילדים וצפו בהצגת הבכורה שלנו", הוא נזכר בפרץ של נוסטלגיה.
"לקחנו בסך הכל מעט תלבושות ישנות וכמה בדים", הוא מתאר את רמת הפשטות והעממיות שהיום אולי לא הייתה עוברת מסך בקלות, "אבל היה בזה המון נשמה ולב, ולכן מאוד מהר נפתחו לנו השערים. זה עבר מפה לאוזן, והתחילו להזמין אותנו גם תלמודי תורה וקהילות חרדיות וגם יישובים ובתי ספר. אחרי תקופה ארוכה בה עשינו הצגות ילדים, העלינו מחזמר חסידי מוזיקלי בפסטיבל עכו שנקרא 'טאטע', שברוך השם מאוד הצליח.
"המניע הפנימי להקמת התיאטרון היה, לפני הכל, פרץ מאוד חזק של הנפש", מספק עמיחי הצצה קטנה אל מאחורי הקלעים, תרתי משמע. "היה שם רצון להביא מסרים אמיתיים, פנימיים, מלאים בשמחה ואמונה, ומצד שני גם עם הרבה שובבות וצחוק. ההצגה הגדולה הראשונה שלנו הייתה על גדליה שהולך לחפש את אבן הברקת מהחושן. הוא מגיע לאפריקה, נכנס למערה של המלך והקופים זורקים עליו אגוזי קוקוס. זה שילוב של עולם דמיוני, קסום ופנטסטי עם מסר פנימי, נשמתי וחסידי. אנשים באו אלינו אחרי ההצגה בפנים מאירות ואמרו שנגענו להם בנשמה, וזה שימח אותנו מאוד ונתן לנו כוח להמשיך ולהשפיע את הטוב הזה".
מנקודה טובה לרפורמה המשפטית
"כשהתחלנו, עמרי בדיוק למד את תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, שמדברת על מציאת נקודה טובה בכל יהודי, כולל בעצמנו. אז החלטנו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות כתיאטרון – להבליט ולעורר את הנקודה הטובה, שאנשים יצאו וירגישו איך היא מאירה בהם". מכאן בא גם שמו של התיאטרון, כמובן.
התיאטרון שהוקם על ידי שני בעלי תשובה המשיך זמן רב את מסעו על מי מנוחות, והביא מסרים של שמחה, אמונה ואופטימיות מתוך לב פתוח ואהבת ישראל. כך, עד שהגיעה תפנית מפתיעה בעלילה: הרפורמה המשפטית עולה על הפרק, ההפגנות נגדה עולות על סדר היום, והתיאטרון הלבבי מחליט להכניס את הראש לתוך נושא פוליטי שנוי במחלוקת, שכנראה פחות קשור לעולמות של אהבה וקירוב.
מה הביא אתכם להיכנס לנושא הזה, למרות שהוא עלול להתנגש במטרה המקורית שלכם?
"בזמן הרפורמה המשפטית", עמיחי מסביר את המהלך, "הרגשתי שאני לא יכול לעמוד מנגד. אני בן אדם שהדברים האלה צועקים בו מאוד חזק. הוצאתי אז שיר ראפ שנקרא "קחו מכאן את הדיקטטורה" והיה חשוב לי גם לעשות הצגה על הנושא. עמרי מאוד לא רצה שהתיאטרון יגע במקום פוליטי. הוא הרבה יותר טיפוס של בניית גשרים והדגשת המשותף. גם לי חשוב מאוד לבנות את הגשר", הוא מדגיש, "אבל חשוב לי גם שכן יהיה תיאטרון ימני, שיש לו מה לומר, והוא גם לא מפחד לומר אותו.
"אמרתי לעמרי שאני לא רוצה שההצגה תהיה כבדה וצינית אלא מצחיקה ומונגשת, ושננסה להביא בה גם את הצד השני. כתיבת ההצגה הזו הייתה מבחינתי מסע שעברתי ביחד עם הבמאי והיוצר המוכשר אושרי מימון, אדם מלא בעומק ותרבות יהודית שעזר לי בכתיבה ובבימוי. אחרי הרבה עבודה וליטושים בלתי פוסקים, נולדה לנו הצגה בשם 'שפוט השופטים' שלא מפחדת לומר את שלה, אבל לכל אורכה נשמעים בה שני קולות. נדהמנו כל פעם מחדש איך ההצגה הזאת פשוט הגשימה את עצמה. סצנות מההצגה שכתבנו ויצרנו, פתאום הפכו למציאות".
אחי, לא שופט אותך
אחרי אותו בוקר של חג שמחת תורה, כשהחיים של כולנו חטפו תפנית חדה וכואבת בעלילה, ההצגה 'שפוט השופטים' קיבלה תפנית נוספת, כולל שינוי השם. "אחרי שהעלינו אותה שש פעמים פרצה המלחמה, וכבר לא היה רלוונטי להעלות אותה כמו שהיא. בגרסה הראשונה הבאנו מסר מאוד חד וברור, ובתחילת המלחמה הרגשנו שזה לא השיח הנכון כרגע. במשך שנה שלמה לא העלינו אותה בכלל, עד שלפני כמה חודשים ראינו שההפגנות של ערב המלחמה חזרו, ומערכת המשפט המשיכה לדהור לקצוות מרוחקים. היה ברור לנו שצריך לעשות משהו, אבל מצד שני אנחנו עדיין במלחמה, והצורך באחדות חשוב מאי פעם. החלטנו להעלות שוב את ההצגה, אבל להכניס בה שינוי גדול. עידנו אותה מאוד וגם שינינו לה את השם ל'אחים'. חזרנו לבנות את הגשר", הוא אומר, "אבל הפעם עם יסודות הרבה יותר עמוקים".
אם תגיעו להצגה תפגשו על הבמה את מנחם, הרב הצבאי הראשי, עם שני בניו שובאל ונעם. כל אחד מהבנים נמצא בצד אחר של המפה הפוליטית, והם עושים בירור ביניהם בתוך סיטואציה לא פשוטה שהם צריכים להתמודד איתה. האבא צריך לפרוש מהרבנות הצבאית כי הפרקליטות החליטה לפרק אותה, יחד עם עוד כמה יחידות שנצפו בהן יותר מדי הכנסות ספר תורה. שובאל, הבן הימני, חוזר מעזה ולא מוכן לקבל את המציאות הזו. הוא אומר שאם לא התעוררנו בפינוי ימית, לא באוסלו ולא בהתנתקות, אז צריך פעם אחת ולתמיד להתעורר ולהילחם באמת. הוא מרגיש שאין מוצא אחר, ומחליט להכריז על מדינת יהודה. האבא שהוא 'ממלכתי' מהדור הישן לא רוצה להילחם נגד המערכת, ומצד שלישי, נעם, איש הפרקליטות ומפגין קבוע בקפלן, חושב בדיוק הפוך מאחיו, ומבחינתו אנשים כמוהו יחריבו את המדינה ויחזירו אותנו לימי הביניים.
בתוך הסיטואציה המורכבת והקיצונית הזו, צפות השאלות הקיומיות: איך אנחנו יכולים לגשר על הפער? האם אפשר בכלל לגשר עליו? האם יש עתיד ביחד?
"המטרה של ההצגה הזו היא לחדד מה קורה פה, מה הם משחקי הכוחות שאנחנו קוראים עליהם בעיתון ורואים במסדרונות הכנסת", מסביר עמיחי. "למנחם, שובאל ונעם אין פתרון ומוצא מהסיטואציה שהם נמצאים בה, כל אחד מנסה לפתור אותה בדרך שלו ולא מצליח. אנחנו רוצים לתת לאנשים מבט מתבונן כדי לקדם את הבירור הזה, להבין מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים".
כדי שההצגה לא תישאר רק על הבמה, מתקיים בסופה דיון דינמי, ולעיתים אף סוער, בהשתתפות קהל הצופים. "ההצגה מציפה המון קונפליקטים שמלווים את הציבור בישראל בכלל, ואת הציבור הדתי לאומי בפרט. חשוב לנו לשמוע מה הקהל אומר ולאיזה מקומות זה לוקח אותו. אנחנו מדייקים כל הזמן את ההצגה לפי התגובות של הקהל ולפי מה שקורה בארץ, ומנסים גם להיכנס לראש הקפלניסטי כדי להביא גם את הדמות של נעם בצורה הטובה ביותר. כל הצגה היא קצת שונה מזו הקודמת", הוא מסכם.
החלק הכי חשוב מבחינתו, וגם אולי הכי כיף, אלו התגובות המגוונות. "יש אנשים שמגיעים אלינו ממש באורות מזה שאפשר לעשות הצגה שהיא גם טרגית, גם קומית, גם מוזיקלית, וגם משפחתית שלא מפחדת לעסוק גם בפוליטיקה ובסוגיות נפיצות ועכשוויות. כשכתבנו את הסצנות, התייעצנו עם מחזאי שאמר לנו שיש פה שעטנז, ושלא ברור אם זו קומדיה, דרמה או סאטירה. ענינו לו שפשוט ככה אנחנו חווים את המציאות, כמשהו מאד דינמי ובלתי נתפס, שכל הזמן הופך למופרך יותר ומטורף יותר.
"אנשים מאוד אוהבים את המקום שההצגה מובילה אותם אליו, אבל יש תגובות מכל גווני הקשת. יש כאלה שמבקרים אותנו על זה שאנחנו מתונים מדי, יש כאלה ששאלו למה אנחנו מחזירים אותם לשיח של המחלוקת, ויש כאלה שאמרו שזה בדיוק הנושא שעליו צריך לדבר. יש אפילו כאלה ששיתפו שיש להם קרובי משפחה שהם לא יכלו לדבר איתם בכלל על הנושאים האלה, וההצגה פתחה להם אפיקים חדשים וגרמה להם להבין שאפשר לפתוח שיח גם בסיטואציות מאתגרות". עמיחי שואף להעלות את ההצגה אצל עוד קהלי יעד, ולהצליח להתניע שיח מאתגר ומחבר גם יחד.
אורות דירושלים בכלים דתל אביב
כמי שלמדה לפני אי אלו שנים קורס חובה באמנות, במקום שהיה פחות במחוזות הקדושה, לא ידעתי אז איך להגיב לדברי המנחה שאמרה כי האמנות קיימת בשמאל הרבה יותר חזק מבימין, כי אמנות ושמאל חברתי שייכים להומניזם. כשסיפרתי את האמירה של אותה מנחה לעמיחי, שאלתי אותו אם כאמן ימני, תושב יהודה ושומרון, הוא מרגיש שיש בבחירה המקצועית שלו ממד של נשיאת הפכים.
"אני לא רואה הבדל בין יהודה ושומרון לשאר אזורי הארץ, כי בסופו של דבר כולנו חיים באותה קלחת, כולנו חשופים לאותן החדשות. כל האמנים יוצרים מתוך התוהו ובוהו שאנחנו חיים בו. אבל אנחנו עם ישראל, אנחנו יוצרים תמיד, בכל מצב. אף פעם לא ליקקנו יותר מדי דבש, ועדיין לא הפסקנו ליצור", הוא עונה בוודאות. לרגע השאלה ששאלתי נשמעת לי אפילו מצחיקה, כשאני חושבת על דוד המלך שהיה למוד מלחמות ונשא אמת בלתי מתפשרת, ועם זאת היה משורר מופלא שחצב מעמקי נשמתו מילים מופלאות, כשהוא מטייל בין רקיעים ותהומות, ושיצירותיו לא נס ליחן ולא ינוס לעולם.
"בבתי התיאטראות בתל אביב", הוא מסביר קצת את הרקע ואת המציאות שיכולה לאפשר לנו את מהפכת הקדושה המיוחלת, "אפשר לראות בקלות שכבר אין חידוש, כל הזמן חוזרים לאותם חומרים. יש איזו רוויה מסוימת ממה שהכירו עד היום. אני חושב שיש מקום שהוא תקוע באמנות שאין לה עומק, לכן מביאים שם יותר ויותר מחזות מתוך העולמות הדתיים. זה לא סתם", הוא מדייק. "מחפשים עולמות שבהם יש חוקים. כי כששברת את כל החוקים וכבר אין לך מסגרת לפרוץ אותה, אז כביכול יש לך הכל אבל אין לך כלום, בשלב מסוים זה נהיה משעמם.
"מול זה, אנחנו רוצים להביא את הנשמה לבמה, ויש לנו ברוך השם הרבה מה לתת. צריך להבין את הסיטואציה שקיימת כאן", הוא עושה לנו קצת סדר. "יש פה שני עולמות שמקבלים זה מזה, וגם הולכים ומתאזנים עם השנים. עולם אחד שיש לו המון כלים ופחות נשמה, ועולם אחד עם המון נשמה אבל עם חוסר יחסי בכלים. המקצועיות בתחומי האמנות מאוד התפתחה אצלנו בשנים האחרונות, אבל עדיין יש לאן להתקדם, וזו משימה אדירה ונפלאה".
לעמיחי חשוב לפנות למי שמרגישים בתוכם נביעה של יצירה וכישרון, ומפציר בהם להשתמש באותן מתנות ולהשפיע באמצעותן על תיקון העולם. הוא מזכיר את הפירוש של הפסוק "יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם" – שהעניין הוא ש"יפיפיותו" של יפת תשכון באוהלי שם. כלומר, מצד אחד להשתמש ביפיפיותו של יפת, בכלים של האמנות, ובשאר הכלים הגשמיים שקיימים בעולם הזה, וגם לדעת איך להשתמש בהם בצורה הטובה ביותר, ומצד שני לדעת איך לקחת את הרוח העצומה של שֵׁם, כלומר את עומק הנשמה האדירה שמתגלה בדור שלנו, ואת כל עולמות העומק החסידי, היהודי והפנימי שהולכים ומתבהרים, ולדעת להכניס אותם בכלים המקצועיים של יפת, לעשות דברים גדולים ומקצועיים.
"בכל פעם שמצליחים להכניס את עולם הנשמה בכלים של העולם הזה, מגלים משהו חדש", הוא אומר לסיום. "כשזה קורה במרחב של אמנות הבמה, מרגישים שזה פשוט פלא ומבינים שזאת ממש הגאולה. כתוב "עתידין בתי תיאטראות שילמדו בהם תורה". בקריאת הפשט אפשר להבין שהכוונה היא שיהיו חסרים מקומות ישיבה במרכז הרב או בפונוביץ', אז יביאו סטנדרים לאולם של הבימה וילמדו שם. אבל הכוונה העמוקה יותר היא שהעוצמה של התיאטרון תעצים את המסרים של עומק הנשמה, של עומק החיבור והרוח. הרב קוק אמר שאנחנו זקוקים ל'משורר התשובה', ומה שאנחנו מנסים ליצור זה את 'תיאטרון התשובה'".
