אמנים סובלים יותר. נוח לנו לדמיין את האמנים, מוכי הסבל והכאב הנפשי, יוצרים מתוך מלחמה פנימית עזה. אנחנו מחזיקים את האמונה הזו ומחזקים אותה עם כל מיני אמרות כנף ['עם אמנות לא הולכים למכולת'] כדי לחמוק בעצמנו מאמנות. אנחנו זקוקים לאמרות הכנף האלה כדי להצטדק – מדוע אנחנו לא יוצרים בעצמנו.
רות ונטורה, ציירת ומנחה ותיקה לאמנות ומודעות, רעיה, אמא וסבתא, חיה ויוצרת במושב מעון שבדרום הר חברון. היא שילמה מחירים אישיים כדי לקנות כמה צעדים בדרך אל האמנות כתרפיה. בשיטה שלה 'ראויה' – אמנות היא כלי להתפתחות לרמות גבוהות יותר של תודעה ולחבר את הנופים המצטיירים לנופי המסע הפנימי. אנחנו צוללים לשיחה על יצירה ופרנסה, אחדות פנימית ושקט.
עם ציורים לא הולכים למכולת
השאלה שאיתה נוהגים לתקוף אמנים חפים מפשע היא 'יש בזה כסף בכלל?' אז גם אני אשאל: איך את מתפרנסת מאמנות ומה המחשבות שלך על זה?
"זו ההתמודדות המרכזית של חיינו, אבל צריך לנסח אותה באופן גבוה יותר מאשר 'יש בזה כסף?', משהו כמו: איך אנחנו נמצאים במקום של לקבל את נועם ה' ולהתענג על טובו, ועם זה להיות מחוברים לדרך ארץ ולמה שקיים בעולם הזה. החיבור בין שני החלקים – זה הפער הכי גדול שאנחנו חיים בו. אדם רגיל יכול להגיד: עכשיו אני בעבודה ואחר כך אני אחיה – אעשה לביתי, אעשה לעצמי, לנשמתי, אולי אצור משהו. גישה של אמן גורסת כי האתגר הגדול הוא 'בכל דרכיך דעהו'. לדעת ולהתנהג כך שבכל מקום בו אנחנו נמצאים – נעשה את החיבור. פרשת 'כי תצא' נכתבה לגברים. גברים יוצאים למלחמה ונשים נכנסות פנימה. אנחנו נמצאות בקטע של החיבורים של חלקי החיים: בין קודש לחול, בין 'צורך' ל'רצון'. כל אחד מברר את השליחות שלו תוך כדי תנועה. הדרך מתבררת ונסללת להולכים בה – תוך כדי המסע. בכל פעם זה פלא גדול".
תרשי לי לא לשחרר אותך בקלות מהשאלה הזו, אנסח אותה אחרת: היית אומרת לבן שלך – 'עצה של אמא: לך תהיה אמן'?
"נפלת על המשפחה הלא נכונה בשאלה הזאת. אני מאוד מאמינה באמנות. אני מאמינה בשליחות ובייעוד של כל אדם. אי אפשר להתחמק מזה. פרנסה באה משמים. אדם צריך לעשות את כל ההשתדלות שביכולתו ולדעת כל הזמן שהפרנסה היא משמים. אתה שואל בהיתממות, כי אתה מכיר את צור, הבן שלי, ואת יעקב אסרף, שנשוי לבת שלי [צור ונטורה – עורך כתב העת לשירה 'בר', ויעקב אסרף – הגיטריסט והבמאי שמלווה את חנן בן ארי. על שניהם פרסמתי בעבר כתבות ב'קרוב אליך', ולמען האמת לא ידעתי על הקשר המשפחתי ביניהם. א"ט] – כך שאתה מבין שאני מאוד מאמינה באמנות ובקידום יזמות. אני מגדלת ומחנכת לשם. זה לא סותר שצריך להתפרנס – גם אני מתפרנסת: אני יוצרת ואני מלמדת.
"אני בחרתי שהשליחות שלי תהיה צינור, שהידע שאני מקבלת והכלים שיש לי יעברו הלאה. אני לא משאירה את זה זה אצלי ומאמינה בללמד ולהעביר הלאה. זה הכרחי עבורי כדי שארגיש התעלות והבעה, חיבור ותחושת חיות חזקה. אני מאמינה שיש דרך וצריך לעשות את הדרך. לפעמים צריך לעבוד בעוד עבודות וזה לא קשור לזה שצריכים לקבל את העניין. הצינור נפתח ולאט לאט גם הציבור נפתח".
מי במרכז: היצירה או האדם?
מה המשמעות בעינייך ל'חיים של יצירה'?
"אני מפרידה בין שלושה סוגים של אמנות: אמנות לשם אמנות, אמנות לשם התפתחות, ואמנות מסחרית. אתחיל ב'אמנות מסחרית'. נלך לדבר הכי פשוט – קישוטים לסוכות. גרפיקאיות מדהימות עושות דברים יפים לסוכות, ועם ישראל בכלל – והמגזר בפרט – מוכן לשים כסף ולקנות ולתלות דברים. כל מיני פסוקים מעוצבים ומשהו בהתאמה לדעת הקהל כדי שירכשו את זה. זה אחלה. (בהערת אגב אתוודה: אני קצת מתגעגעת לעידן שבו אנשים היו עושים את הקישוטים שלהם במו ידיהם). כמו כן, אמנות מסחרית זה ציורי יודאיקה, גרפיקות ודברים שמותאמים לרכישה לבית. אלה אמנים שביצירה שלהם חושבים כיצד לקלוע לטעם הרחב והנמכר ביותר.
"יש 'אמנות לשם אמנות': אנשים יוצרים מחפשים, דרך האמנות, את הביטוי האישי ללא מגבלות. בעיניי, 'אמנות לשם אמנות' היא סוג אחר של 'אמנות מסחרית', רק שהקהל הוא שונה. במקום למכור בזול והרבה היא תמכור מעט וביוקר. במקום בדוכנים ובחנויות יודאיקה היא תופיע בתערוכות, במוזיאונים ובגלריות. היא מכוונת לקהל אנין טעם. נדיר למצוא אמן שלא משתייך ולא מכוון לאף קהל.
"ויש 'אמנות להתפתחות אישית'. האמנות שמשמשת כלי. האמנות איננה חזות הכל. צריך להגיע לפסגה הגבוהה כדי להבין שהאמנות היא תרפיה. לשם אני הולכת. באמנות כזו הדגש הוא על התהליך. ההשתנות היא ברמות התודעה של מי שמצייר, יותר מאשר של זה שצופה בו. הציור צומח מתוך התהליך הפנימי עצמו".
בעצם את אומרת 'התהליך היצירתי חשוב בעיניי יותר מהיצירה עצמה'. כאילו אמרנו 'פס הייצור חשוב מן המוצר'.
"זו באמת השאלה שעלינו להעז לשאול: האם האדם במרכז או היצירה במרכז? בשביל מה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. מגיעים אלי לסשן ציור זוגי אבא ובן, או אמא ובת או כל צירוף אחר של מערכת יחסים. בעיקר היחסים של אישה מול עצמה. יש עליה כל כך הרבה עומס. מתנגשות בה כל הזמן מערכות יחסים של אנשים שהיא קשורה איתם. ודרך הציור אפשר לתת לזה ביטוי וכלי מעשי. אפשר לעלות במעלות התודעה".
לעלות במעלות התודעה
איך אדם עולה במעלות התודעה?
"בעולם שלנו, שום דבר אינו נצחי. בקורונה הרגשנו היטב ששינויים מתקיימים כל הזמן, והדבר היציב ביותר בעולמנו זה השינוי. נרצה או לא נרצה – השינוי בוודאי יקרה. נרצה או לא – אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם המצב בגמישות פנימית, להכיר מקרוב את הצורך להתבונן מה קיים סביבנו ומה ניתן לעשות.
"כשאנחנו מתמודדים במציאות – יש לנו לחץ לתוצאה: הילדים והצרכים שלהם, לחצים בעבודה, במערכות יחסים ועוד ועוד. המוח עף קדימה כל הזמן למצב של 'שאלה'. אנחנו כל הזמן שואלים 'מה קורה? מה קורה?' כמו מהדורת חדשות שלא נגמרת. דרך ציור אנחנו לומדים לראות את המציאות כפי שהיא. להסתכל על המציאות ולזהות אותה בצורה וצבע. מתוך ההתבוננות הזו אנחנו בוחרים את השלב הבא. אנחנו עושים את זה מתוך נתונים בשטח, מתוך מצב העניינים ולא מצב הדמיונות. אנחנו רואים את זה בתהליך היצירה בעיניים: זה מאוד משמעותי לראות איך הדברים עוברים ממשהו מאוד מופשט ואמורפי למשהו ממשי וספציפי".
למה הכוונה?
"המציאות שלנו היא אמורפית. למשל, אני נמצאת כאן איתך בראיון ולא ברור לי לאן זה הולך. אבל גם בגדול אם לא הייתי בתוך יצירה – לא היו לי כלים להיכנס לתהליכים שגדולים ממני. אני עושה קפיצת מדרגה למשהו גדול ממני. הרבה מאוד אנשים נעצרים, כי אין להם ידיעה או שאין להם אומץ. מה שאני מעניקה לאנשים זה הסכמה להיכנס למהלכים, לא מתוך ידיעה אלא מתוך אמון. להתייחס למציאות מתוך אמונה.
"למשל, כשהגיעה הקורונה, הייתי באמצע קורס לנשים בירושלים ולא ידעתי לאן זה יתפתח. ניסיתי לעשות שיעורים בזום, אבל הזום לא התעורר. הרגשתי שאני לא יכולה לנטוש את הנשים באמצע תהליך ועוד כשיש כאוס כזה בעולם. הגמישות היצירתית נתנה לי רעיון לא צפוי: קיימתי את השיעורים בקבוצת ווצאפ. אני מצלמת ושולחת להן משימה והן מציירות ומשתפות. השתמשתי במה שיש ולאט לאט זה עבד. כשראיתי שזה עובד, אבל עדיין יש בלאגן ועומס – פתחתי קבוצה שנקראת 'ציור אחד ביום'. כל יום הן קיבלו הגדרה לצייר ציור אחד עם משימה קונקרטית. זה נתן לאנשים עוגן בתוך הבלאגן – זו נקודת מוצא. אני לא אומרת איך לצייר, אלא כיוון רעיוני לחשוב על משהו ומתוכו לצאת לציור.
"או למשל, אחרי שאמא שלי נפטרה הרגשתי כאב וגעגוע, וגם שמתי לב שאין מענה לנשים שחוו אובדן של אמא. לא רק אצלי או בסביבתי, אלא ברמה מערכתית – ראיתי שאין לזה מענה. אז פתחתי קבוצה שעוסקת בהתמודדות עם אובדן דרך ציור. קראתי לה 'דיוקן אמי'. בתהליך היצירה בחנו יחסים שונים שיש בתוכנו אל הזיכרון ואל האובדן. לבסוף ציירנו את הדיוקן של אמא – מתוך הכלים והטכניקות שלמדתי. זה נתן לאנשים קרבה אינטימית מסוג שלא התנסו בו: ללטף את הדיוקן של אמא בתוכי".
אין תוצאה ואין צייר כאלוקינו
זו הייתה התוצאה הסופית של הקורס 'דיוקן אמי'?
"אין מדד של תוצאה. מאז שהמציאו את המצלמה אני לא מסתכלת על התוצאה. תחשוב על זה: יש היום מצלמה בכל פלאפון. כל יד בעולם מחזיקה כרגע מצלמה. אז בשביל מה בכלל לצייר? אפשר בלחיצת כפתור לצלם הכל".
באמת, למה לצייר?
"הלמה הוא מאוד משמעותי. קודם כל זיהיתי שיש געגוע אבוד של הרבה אנשים לצייר. הרבה אומרים: בפנסיה, כשיהיה לי נחת ותהיה לי פניות – אני אצייר. מסתפקים כרגע באיזה חלום פסטורלי על עתיד שיש בו הרמוניה פנימית ובה אני אוכל לצייר. יש לנו ביהדות את ההכוונה של 'והלכת בדרכיו – מה הוא רחום אף אתה הֶיֵה רחום'. וכבר נאמר 'אין צור כאלוקינו – אין צייר כאלוקינו'. אנחנו יוצאים כל בוקר ורואים את הציורים שלו ונדהמים. אם מישהו קיבל את המתנה הזו, של כשרון ציור או אפילו געגוע לציור, והוא לא משתמש בה – הוא כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא. קיבלת מתנה? אתה צריך להביא לעולם את הפירות שלה. זו המשמעות האמנותית בעיניי של ללכת בדרכי השם. לכן, התוצאה היא לא העניין: אי אפשר להגיע לתוצאה מושלמת. רק מה שעושה השם יתברך זה מושלם. אני לא אוכל לצייר לעולם עץ או אדם כמוהו. אבל גם אין לי יעד כזה, אני לא צריך להיות הוא אלא ללכת בדרכיו. הוא בורא ואני יוצר, כלומר – מתעסק בתוך העולם הקיים. זו הפרדה מאוד ברורה שמורידה את הלחץ מהתוצאה".
את אומרת שהתהליך חשוב מהתוצאה, האם את יכולה לשתף אותי בתהליכים שעברו תלמידות שלך?
"כשמגיעות אלי נשים בלי ידע בציור – אני לא בודקת ידע, אלא רק את הגעגוע שבלב. האם זה מעניין אותן, האם יש להם רצון פנימי. נשים משתפות אותי שהן נמצאות בעשייה מבורכת. למשל – עשייה חינוכית, בתפקידים כאלה ואחרים. הן עסוקות הרבה במשפחה ובנתינה. למשל: רכזת חברתית וסגנית במוסד חינוכי, שמספרת לי איך היא מקשיבה ומכילה את כולם – בית, ילדים, עבודה, הורים, מורים, תלמידים – ואין לה את הזמן להתבונן פנימה. היא חווה התרוקנות. היא כל כך מרוקנת שהיא אפילו לא שמה לב למה היא זקוקה עכשיו. היא לא מצליחה לפתוח את הלב שלה לעצמה. נוצר מצב אבסודרי שבו היא עושה עם תלמידות ועם הורים כל מיני תהליכים של 'פתיחת הלב' אבל הלב שלה חסום מרוב נתינה ושכחת העצמיות שלה. כשהיא באה לסשן של יצירה היא מצליחה להבין יותר מה עובר עליה. היא נותנת לעצמה הנאה, קודם כל. זה לא טיפול, אלא אלא לעלות ברמת תודעה: היא מתחברת לעצמה, להנאה שלה, לרצון שלה. היא מרגישה שהתהליך הזה מאפשר לה להיות יותר קשובה פנימה".
אין לנו מציאות, רק דימויים
"יש תהליכים ומפגשים שהם חד-פעמיים. יש כאלה ארוכים יותר. לפעמים מגיעים גם לציור זוגי – הם באים לחגוג יום נישואין או יום הולדת. המפה של הציור מאפשרת להבין לכל אחד איפה המיקום שלו".
אם אני ואשתי נצייר בטח נריב על כל פרט בציור, מה יכנס ומה לא, איך ממקמים כל דבר ביחס לדברים אחרים… נראה לי שציור זוגי זה מתכון למריבות.
"בשביל זה יש אותי. אני עובדת מהמקום של כל אחד ואנחנו מתאימים את המרחב הזוגי בהתאם לזוג. לפעמים הם בעצם שני ציורים נפרדים. לפעמים הם שני ציורים שיש ביניהם נקודות השקה – יכול להיות ציור אחד גדול שמציירים ביחד. יכול להיות ציור אחד גדול שכולו מצויר בשיתוף פעולה. המערכת האינטימית בין בני הזוג, כשכל אחד נמצא על מקומו – נראית אחרת אצל כל זוג. יש זוגות שמציירים שונה לגמרי אחד מהשני, ויש אנשים שמציירים כמעט אותו הדבר והם ממש דומים. מה שבטוח: תקשורת מקרבת דרך צבעים".
את חושבת שזה הכרחי בכל בית?
"הייתי רוצה שהילד שלי יהיה מצייר, לא צייר. זה כמו השאלה: האם אתה רוצה שהילד שלך יהיה נגן או מנגן? משפחה שבה בכל מוצאי שבת כולם פותחים את הכלים ומנגנים ביחד, זה לא בהכרח אותו דבר כמו נגן שעולה להופיע על הבמה. לנגן מקצועי יש את האמרגן, את היח"ץ, כל כך הרבה מסביב עד שהנגינה לפעמים הופכת להיות כל כך קטנה. אם אני יוצרת כדי לתקשר החוצה – זה כמו שהילדים שלי יוצאים לעולם: הם עושים את השליחות בדרך שלהם, אני רק נתתי את הכלים שלי.
"לא מזמן הזמינו אצלי ציור גדול של הפסוק 'בניך כשתילי זיתים'. זה היה ציור מוזמן, למשפחה שרצתה ציור בהתאמה לבית שלה. בנינו סקיצות ביחד, אני ידעתי על כל פרט בציור היכן הוא יעמוד ומה התפקיד הכללי שלו. אבל כשאני מציירת לעצמי, כשבניתי מערכת שליוותה אותי אחרי הפטירה של אבא שלי – אני מציירת, אני לא ציירת. הבנים שלי אמרו לי, כל אחד בתורו, 'כשהיה לי קשה, הייתי לוקח מחברת ועט ומרגיע את עצמי דרך ציור'. כך גם הבנות, אחרי לידות או לפני ניתוח. 'ידעתי לקחת את האנרגיה שמתפוצצת ולהפוך אותה לציור'. זה לא לצייר משהו קונקרטי, זה דימוי פנימי.
"כך גם בכל ציור פנימי: אתה מדמיין את מערכת היחסים שלך, איך אתה נתפס בעיני הילדים, ההורים או הקרובים אליך. הציורים והדימויים שיש לנו בראש – מובילים את כל החיים שלנו. אנחנו מקבלים החלטות על סמך דימויים. אנחנו לא רואים את המציאות כפי שהיא, יש לנו דימוי. החדשות הטובות הן שהדימוי הזה הוא לא קשיח וחד-ממדי, אפשר לשנות אותו. אחרי סשן אנשים אומרים: 'יש לי עיניים חדשות על העולם, אני אוכל לראות את העולם ולבצע בחירה'. לא רק לבצע פקודות במערכות אוטומטיות.
"עוד סיפור: מישהי למדה אצלי, עורכת דין ששנים רבות עובדת באותו משרד. באחד המפגשים היא אמרה: 'אני חושבת פתאום – הרבה שנים אני עולה באותו חדר מדרגות ומעולם לא ראיתי את העץ המדהים בחלון. אף פעם לא שמתי לב להשתנות הגוונים של העצים'. אנחנו חיים בתקופה שבה אנשים לא מסתכלים בעיניים של מי שעומד מולם. זו יכולה להיות אמצע שיחה או אפילו ארוחה זוגית – אבל המבט חסר. אלו דברים מדהימים ומטורפים שכמציירים אנחנו חווים אותם. למשל: כשאנחנו עומדים בתור ורואים המון אנשים – אפשר להתעצבן. ואפשר לעצור ולהתבונן – לראות איך לכל אחד יש מבנה שונה של הגוף וצורה אחרת של הבעה. אפשר לראות שכל אחד מהאנשים בתור, שכל אחד מהאנשים שאני יושב איתם בישיבה או בארגון – זה גילוי אלוקות בעולם הזה. כשאתה רואה חלקי א־לוהות מול העולם שלך – ההתבוננות משתנה לגמרי. זו פתאום תפיסה אחרת לחלוטין: כשאתה רואה כל אדם מולך שהוא חלק א־לוה ממעל, אתה יכול לראות את קרני האור מתרכזות בסוף אל שמש אחת מרכזית.
"בעיניי זו היכולת של 'לראות את הקולות'. היהדות מבוססת על שמיעה – 'שמע ישראל' – השמיעה היא חוש יותר פנימי ויותר עמוק. והיכולת להסכים להיות בחיבור בין הראייה לשמיעה – זו רמה גבוהה מאוד ושאיפה אצילית. להקשיב לקולות ולהעביר את זה לדימויים שחיים בלב. אנחנו לא מבינים את ההשפעה של הדברים האלה, עד כמה העניין הזה יכול לשבש או לשפר לנו מערכות יחסים.
"עוד סיפור: הייתה אצלי אישה שבעלה מכהן בתפקיד רבני חשוב. הוא חלה ונפל והמצב שלו התדרדר מאוד, והיא הייתה בכעס כי עכשיו הרבה נפל עליה. אין לה שקט פנימי, אין לה מקום. לאט לאט מהציור היא קיבלה רוגע פנימי והזנה פנימית לנשמה. היא יודעת שיש לה נקודת אחיזה בשבוע. הציור מאפשר לנו לנוח לרגע בחיים המטורפים, שאין כמעט זמן להקשיב לעצמנו. הציור מלמד לשנות את ההסתכלות, לקבל הערכה על הסיטואציה, לחזור הביתה למקום הנכון לנו. יש כל כך הרבה דברים בחיים האלה שלא בבחירה שלנו, אז כשאנחנו סופסוף נמצאים בבחירה – אנחנו עוברים לתודעה אחרת לגמרי, גם במצבים מורכבים".
זה מגיע גם לנקודות הקטנות ממש.
"נכון. לפעמים אנחנו בוחרים בצורה אוטומטית. אנחנו נמצאים בסיטואציה מורכבת ופתאום אני חייב שוקולד או קפה. עצור להתבונן: למה זה? מה קרה כאן עכשיו שאני חייב שוקולד או קפה? אני נמצא במצב שאני לא רוצה להיות בו. נקלעתי לתוך סיטואציה מעיקה או משמעמת או מעליבה. לחצו לי על מתג ואני פועל בצורה אוטומטית. עצם ההתבוננות על זה במנוחה – מאפשרת לנו להיות בבחירה. קודם כל להתבונן: מה יש כאן? ממש כמו שיעור בתולדות האמנות: מה רואים בציור? מה אומר המצב? הבהירות מגיעה לאיטה.
"הבהירות קשורה גם ל'מעשה מחכם ותם' שסיפר רבי נחמן מברסלב. ה'חכם' הוא גם יוצר, הוא צורף תכשיטים, אבל הוא מאוד ביקורתי. ה'תם' הוא גם יוצר – הוא יוצר מנעלים, אבל הוא מלא מתיקות על המנעל שלוש קצוות שלו. החכם מיוסר תמיד: לא יצא כמו שרציתי. גם אם מתפעלים ממה שעשיתי זה לא עוזר, כי אני יודע איך רציתי שזה יצא. וכשיוצא כמו שאני רוצה אף אחד לא מבין את הגדולה שלי ואז אני שוב מתוסכל".
נדמה לי תמיד, שהיינו שמחים יותר לדבר עם ה'חכם', שמבין לליבנו, מאשר עם ה'תם' שהוא קדוש ופלאי.
"הרב טוביה כץ הוא צייר מוביל שעסוק גם בעלייה במעלות התודעה. הוא אומר: הרע הרבה יותר פוטוגני. החלק היוצר בתוכנו הוא חלק ילדי. יש ילד פנימי שמוכן לשחק ולהמר, שרוצה לנוע ולזוז ולהשתמש בעולם גם בלי לדעת את התוצאה הסופית. זה החלק שיכול להתקדם הלאה. חוץ ממנו יש חלק מתרחק, חלק בוחן מבחוץ, חלק מבקר – זה החלק ההורי".
זה בהכרח ככה, שככה נתאר הורה וככה נתאר ילד?
"לא. השאלה היא איזה הורה אתה רוצה להיות לילד שלך. אתה רוצה לבקר, להלחיץ ולהדאיג אותו או לפרגן לו על מה שהוא עשה. אני מאמינה בקידום הילדים דרך עין טובה. לראות תמיד את המאמץ ואת האומץ.
"נכון, כדי להגיע לרמה גבוהה צריכים לדבר בשפה רחבה ועמוקה. ילד לומד לדבר 'רק' בשפה מדוברת, טבעית וקולחת, עתירת שגיאות חינניות. במהלך החיים הוא ילמד דקדוק וכללי לשון. תינוק לא יכול לכתוב רומן או משפטים שלמים מורכבים. הוא לומד לאט לאט להגיע לשטף שיש בו חיות.
"המטרה שלי: אמנות החיים. שנהיה מציירים ולא ציירים. שנבחר בעולם זה. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו נשמה בתוך חומר. השאלה היא אם החומר מחיה אותנו. האם אנחנו חולמים על חיים שיש בהם עושר של חיים, או הולכים לעבודה וגוררים את החיים".
השכלה לא רחבה, אבל לב נקי
לסיום: תמיד אני אוהב לשאול – מאחורי כל אמן יש צלקת של שבר. מה בעצם הסיפור שלך? מה הביא אותך ליצירה?
"כשאמרתי לאמא שלי שאני הולכת להעביר הרצאות ב'בניין שלם' היא אמרה 'על מה תדברי שעה?' ובאמת הייתי אדם שתקן. אני אחת של מאחורי הקלעים. תמיד נמנעתי מלדבר על במה מול אנשים. רוב האנשים שהכירו אותי בילדות התפלאו שאני מלמדת אמנות. הסיפור הזה מתחיל בהסכמה עמוקה מאוד לצאת מהמקום השותק, המתבונן על העולם, ולדבר את הראיה שלי. כל חיי הייתי שתקנית, מופנמת, שקועה בעולם שלי. לא חשבתי שאני ראויה, שיראו אותי. העולם שלנו קיצוני מאוד כי הרשתות שכולנו מסובכים בהן עסוקות בהחצנה ונראות אינסופית. אנחנו פוחדים מ'מה יקרה אם יראו אותנו?' ו'מה יקרה אם ידעו עלינו וירדו עלינו?'. היצירה הביאה אותי להסכמה שיראו אותי. להסכים להיות על מקומי. להחזיק עמוד שדרה. זה לא שבר, אבל זו התמודדות שליוותה אותי כל החיים.
"התחתנתי בגיל צעיר מאוד, שמונה עשרה וחצי. רציתי להיות מדריכה לאמנות במוזיאון ישראל. זו הייתה פסגת שאיפותיי. הכנתי תיק עבודות מרשים. הם התרשמו מאוד, אבל אז שאלו באדיבות ארסית: אנחנו רואים שיש לך מטפחת על הראש. מה תעשי אם יהיו אתגרים מבחינת צניעות? לא עניתי. גמגמתי. אז לא הייתה הזכות לצאת החוצה. זה עבורם 'לימודי ליבה'. אחרי כמה שאלות נחמדות כאלה קמתי ויצאתי, אבלה וחפוית ראש. ידעתי שאני רוצה קודש. המשכתי בדרכי והקמתי תוכנית לאמנות עם הרב דני סטיסקין ועם הרב טוביה כץ. מאז כל מה שאני עושה באמנות חייב להיות מחובר לקודש. יכול להיות שההשכלה שלי רחבה פחות, אבל הלב שלי נקי. כל העבודה היא לנקות את הדימויים הפנימיים. במובן הזה לא מעניין אותי מה קורה בעולם. אני לא מנסה להיות 'מלך ככל הגויים'. אחרי שנים של ציור פנימי אני מקימה את תוכנית 'ראויה' – מנחות לציור פנימי. אני רוצה לעבוד עם הדרך שעברתי, הדרך שעברה דרכי. אני רוצה לאפשר לנשים נוספות להיות 'ראויה' ולהכשיר לכך כל אחת".
מה זה להיות 'ראויה'?
"כשהייתי אמא צעירה, יום אחד קילפתי קלמנטינה בבית יחד עם הבן הבכור שלי. מתוך שילוב של שעמום עם נטייה אמנותית – קילפתי את הקלמנטינה בצורת ספירלה. כשגמרתי לקלף, הבן שלי התחיל לבכות: 'תסגרי לי בחזרה את הקלמנטינה!'. מה הכוונה 'תסגרי לי'? אתה רוצה או לא רוצה? הוא לא עונה ורק בוכה. הוא לא היה מוכן להירגע. אז שאלתי: 'אתה רוצה שאדביק לך או שאתפור לך?'. הוא רצה שאני אתפור. תפרתי לו בחזרה את הקלמנטינה. רק מעצם הפעולה הזו הכל התחיל להשתחרר. התחלנו לקלף קלמנטינות ולתפוס אותן. בחיים היצירתיים שלי זה הוביל אותי לפרויקט שלם של אמנות שבה קילפנו וחיברנו כל מיני קליפות ליצירות שונות – חיות, פרחים ועולם שלם. סיטואציה שולית הפכה למשחקית. אנחנו כאנשים מאמינים לומדים למצוא את האיזונים. לחפש בתוך החיים אמנות ובתוך האמנות חיים. להעלות את רמת החיים ולהתהלך בעולם הזה כ'ראויה'. אני רוצה שיראו אותי ואני מכריזה 'ראו-יה', הַסכימו לראות את השם בתוך החיים שלנו. להקשיב ולהיות בעין טובה".
